הצעת חוק: הצלת ירושלים כבירת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית

בהצעת חוק זו מוצע להטיל על ממשלת ישראל להציג בתוך חצי שנה מתווה אופרטיבי להצלת צביונה של ירושלים כעיר יהודית ודמוקרטית. המטרה העומדת בבסיס המתווה היא הוצאת הכפרים הפלסטיניים מתחום השיפוט של מדינת ישראל ועיריית ירושלים והעברתם לשטחי B ו-C של הרשות הפלסטינית. משמעות הדבר היא שמירה על שליטה ביטחונית ישראלית מלאה באזורים אלה, תוך הסרת האחריות האזרחית שנושאת ישראל בעל כורחה לחייהם ולגורלם של מאות אלפי פלסטינים. כמו כן, מתווה זה יאפשר להגדיר מחדש את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים באופן שיבטיח רוב יהודי מוצק לדורות הבאים, ריבונות ישראלית מלאה בירושלים ההיסטורית, ושגרת חיים בטוחה לתושביה.

הצעת חוק להצלת ירושלים כעיר בירה יהודית ודמוקרטית, התשע"ז–2017

מטרה
1.
מטרת חוק זה להבטיח את הצלת ירושלים כבירת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, באמצעות הוצאת הכפרים הפלסטיניים שסופחו למדינת ישראל אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ועיריית ירושלים; זאת תוך שמירה על ריבונות ישראלית מלאה בירושלים ההיסטורית הכוללת את האזורים המקודשים ליהדות, וכן הקפדה על סידורי ביטחון נאותים.
הגדרות
2.
בחוק זה –
 
 
"הכפרים הפלסטיניים" – אזורים מיושבים על ידי פלסטינים שסופחו למדינת ישראל בשנת 1967 והוכללו בתחום השיפוט של עיריית ירושלים על אף שמעולם לא היו חלק מירושלים ההיסטורית;
 
 
"ירושלים ההיסטורית" – המרחב הגיאוגרפי הכולל את העיר העתיקה והאזורים המקודשים ליהדות, לרבות האגן הקדוש, הר הצופים, הר הזיתים, סילואן, ואזורים נוספים כפי שייקבע על ידי ממשלת ישראל;
 
 
"שטחי B ו-C" – כמשמעותם בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל ובין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום ד' בתשרי התשנ"ו (28 בספטמבר 1995), לרבות נספחיו והמסמכים שנלוו אליו.
הכנת מתווה על ידי הממשלה
3.
(א)      לא יאוחר מחצי שנה לאחר אישור חוק זה תאשר הממשלה מתווה העונה על מטרת החוק כאמור בסעיף 1 ביחס להיבטים הבאים (להלן – המתווה):
 
 
 
(1)       פירוט הכפרים הפלסטיניים שיוצאו מתחומי השיפוט של עיריית ירושלים ומדינת ישראל, וכן הסדרת העברתם לשטחי B ו-C ולאחריות אזרחית של הרשות הפלסטינית;
 
 
 
(2)       הבטחת האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, ובפרט שמירה על חופש פעולה מרבי לצבא הגנה לישראל בכפרים הפלסטיניים והפחתת החיכוך בין האוכלוסייה הישראלית והאוכלוסייה הפלסטינית למינימום ההכרחי;
 
 
 
(3)       ביטול מעמד תושב הקבע של פלסטינים המתגוררים בכפרים הפלסטיניים שיוצאו אל מחוץ לתחומי השיפוט של מדינת ישראל ועיריית ירושלים;
 
 
 
(4)       שינויי החקיקה הדרושים ליישום המתווה.
 
 
(ב)       המתווה אותו אישרה הממשלה יפורסם באתר האינטרנט שלה, ואולם רשאית היא להחליט שלא לכלול בו מידע שיש בו חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או ביטחונו או בשלומו של אדם.
 
 
(ג)       המתווה יובא לאישור הכנסת כהצעת חוק ממשלתית לא יאוחר משנה לאחר אישור חוק זה (להלן – אישור המתווה).
דיון בבקשה לקבלת אזרחות ושינוי כתובת בתקופת אישור המתווה (הוראת שעה)
4.
ממועד אישור חוק זה ועד לאישור המתווה, שר הפנים לא ידון בבקשות מצד תושבי הכפרים הפלסטיניים לקבלת אזרחות מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב–1952[1], ובבקשות לשינוי כתובת מגורים אל מחוץ לשטחי הכפרים הפלסטיניים מכוח חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה–1965[2]; שר הפנים רשאי לסטות מהוראה זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו ובאישור הממשלה; סעיף זה יעמוד בתוקפו עד יום ב' בסיוון התשע"ט (5 ביוני 2019), ואולם רשאית הממשלה, באישור הכנסת, להאריך בצו את תוקפו, לתקופה שלא תעלה בכל פעם על שנה אחת.
ביצוע ותקנות
5.
ראש הממשלה ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו, בהתייעצות עם שר הביטחון ושר הפנים.
 
דברי הסבר:
ביוני 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים שבמהלכה תפסה מדינת ישראל שטחים נרחבים בגדה המערבית, ממשלת ישראל נדרשה להכריע מה יהיו גבולותיה של ירושלים. בין 11 ביוני, יום לאחר תום המלחמה ועד ל-27 ביוני, קיימה ממשלת ישראל שמונה ישיבות בנושא זה. באותן ישיבות נולדה ירושלים כפי שהיא מוכרת כיום – עיר ענקית, בלתי ניתנת לניהול, שאין שום קשר בין גבולותיה הנוכחיים ובין הגבולות ההיסטוריים שלה, ובתוכה חיים מאות אלפי פלסטינים המחזיקים במעמד תושב ישראל למרות זיקתם ההדוקה לרשות הפלסטינית. באותם ימים גם נוצר האתוס של "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים", ובאותן הישיבות נזרעו הבעיות עימן מתמודדת ירושלים עד ימינו.
כיום, ירושלים בירת ישראל היא פצצה דמוגרפית מתקתקת הממחישה את הסכנות הרבות הטמונות ב"זחילה" לעבר מדינה דו-לאומית. מקור הבעיה אינו ב"ירושלים ההיסטורית" – אזור הכולל את העיר העתיקה, האגן הקדוש וסביבותיהם, שהישארותם בריבונות ישראל נמצאת בקונצנזוס ישראלי רחב, אלא בכפרים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים. בכפרים אלה (למשל, שועפאט, עיסאוויה, ג'בל מוכבר, בית חנינא, צור באהר ועוד), מתגוררים כיום למעלה מ-200,000 פלסטינים, אך אפילו לא יהודי אחד. חלקה של האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים עולה בקביעות לאורך השנים: בשנת 1967 הפלסטינים היוו 26% מאוכלוסיית העיר, בשנת 2000 היוו 32% מאוכלוסיית העיר ובשנת 2014 שיעורם היחסי הגיע כבר ל-37%, ומתקרב כעת ל-40%. רובם המוחלט של הפלסטינים המתגוררים בכפרים אלה מנוכר למדינת ישראל ולחזון הציוני ורואה עצמו חלק מהלאום הפלסטיני.
למרות הניכור הרווח באוכלוסייה זו כלפי מדינת ישראל, ולמרבה האבסורד, סיפוח הכפרים הפלסטיניים למדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים שינה את מעמד יושביהן לתושבי ישראל, ומכאן זכאותם למלוא הזכויות הסוציאליות השמורות לתושבי המדינה, לרבות זכויות בביטוח לאומי, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך, בעלות של מיליארדי שקלים בשנה לקופת המדינה. נוסף על כך, מעמדם כתושבים מאפשר להם להשתתף בבחירות המקומיות הנערכות בירושלים. בפועל, רק אחוזים בודדים מהתושבים הפלסטינים מנצלים את זכותם ורובם מעדיפים נכון לשלב זה להחרים את הבחירות המקומיות. עם זאת, ברור שבמידה ויחליטו מרבית התושבים הפלסטינים להשתתף בבחירות אלה, ביכולתם יהיה להשפיע – ואף להכריע – בדבר זהות העומד בראש העירייה וחברי מועצת העיר. בכך טמונה סכנה ממשית לצביונה של ירושלים כעיר בירה במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
סיפוח הכפרים הפלסטיניים לירושלים גורם בעשורים האחרונים לסיבוכים ביטחוניים הנובעים מהקושי ליצור חיץ בין אוכלוסיות עוינות בשטח אורבני צפוף. כך לדוגמא, בגל הטרור שהתרחש בתקופה שמיום א' תשרי התשע"ו (14 בספטמבר 2015) עד י"ב חשוון התשע"ו (25 באוקטובר 2015), 26 מתוך 36 ממבצעי הפיגועים בתוככי מדינת ישראל (75%) הגיעו מכפרים אלה.
הסכנה המוחשית שבאובדן צביונה של ירושלים כבירת ישראל היהודית והדמוקרטית מחייב נקיטה ביוזמות מדיניות פורצות דרך, על אף הקיפאון במשא ומתן מול הרשות הפלסטינית. בהיעדר יוזמה ירושלים עלולה למצוא עצמה בעוד שנים לא רבות, "מתעוררת" במקרה הטוב למציאות שבה מי שנבחר לעמוד בראשה מזוהה עם התנועה הלאומית הפלסטינית, ובמקרה הרע נגררת לגיהינום מדמם של מעשי איבה שינחיתו מכת מוות על העיר.
בהצעת חוק זו מוצע להטיל על ממשלת ישראל להציג בתוך חצי שנה מתווה אופרטיבי להצלת צביונה של ירושלים כעיר יהודית ודמוקרטית. המטרה העומדת בבסיס המתווה היא הוצאת הכפרים הפלסטיניים מתחום השיפוט של מדינת ישראל ועיריית ירושלים והעברתם לשטחי B ו-C של הרשות הפלסטינית. משמעות הדבר היא שמירה על שליטה ביטחונית ישראלית מלאה באזורים אלה, תוך הסרת האחריות האזרחית שנושאת ישראל בעל כורחה לחייהם ולגורלם של מאות אלפי פלסטינים. כמו כן, מתווה זה יאפשר להגדיר מחדש את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים באופן שיבטיח רוב יהודי מוצק לדורות הבאים, ריבונות ישראלית מלאה בירושלים ההיסטורית, ושגרת חיים בטוחה לתושביה.
עוד מוצע לחייב את הממשלה להביא את המתווה לאישור הכנסת כהצעת חוק ממשלתית לא יאוחר משנה לאחר אישור הצעת חוק זאת.
כמו כן, בסעיף 4 לחוק המוצע, מוצע לאמץ הוראת שעה המסמיכה את שר הפנים להקפיא את הטיפול בבקשות לקבלת אזרחות ולשינויי כתובת מצד תושבים פלסטינים עד לאישור המתווה. מטרת הסדר זה למנוע מצב שבו עקב אישור החוק המוצע יוגשו מצד תושבי הכפרים הפלסטינים בקשות רבות לקבלת אזרחות ולשינויי כתובת באופן שיסכל את מטרת החוק המוצע.
ירושלים לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן כעיר מאוחדת בעלת צביון יהודי ודמוקרטי. רק אישור המתווה והיפרדות ממאות אלפי פלסטינים שסופחו לתחומה ללא שום הצדקה, יבטיחו שירושלים תישאר עיר מאוחדת, משגשגת ובטוחה גם בדורות הבאים.
 
———————————
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
ג' באב התשע"ז – 26.7.17
 
 

שינוי גודל גופנים