הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), של ח"כ עפר שלח

היום, שני 20.4.2020 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התש"ף–2020 של ח"כ עפר שלח (יש עתיד).

הצעת החוק מבקשת מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

 

מספר פנימי: 2085649

הכנסת העשרים ושלוש

 

יוזמים:      חברי הכנסת         עפר שלח
                                          קארין אלהרר

 

______________________________________________

פ/20/23

הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התש"ף–2020

תיקון סעיף 1 1. בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005[1] (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1(א), אחרי "לבין ערך" יבוא "כבוד האדם של המטופל,".
תיקון סעיף 3 2. בסעיף 3 לחוק העיקרי –
(1)      אחרי ההגדרה "אדם קרוב" יבוא:
""אימות רפואי" – בחינת התיק הרפואי של המטופל ובדיקה אישית של המטופל על ידי הרופא האחראי, לאחר הקביעה של הרופא האישי;";
(2)      אחרי ההגדרה "אפוטרופוס" יבוא:
""בגיר" – כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962[2];";
(3)      אחרי ההגדרה "מטפל" יבוא:
""מקום ציבורי" – כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין, התשל"ז–1977[3];
"מרשם ממית" – מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית;";
(4)      אחרי ההגדרה "פסיכולוג" יבוא:
""פסיכיאטר" – רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז–1976[4];";
(5)      אחרי ההגדרה "סבל משמעותי" יבוא:
""ספק שירותי בריאות" – בעל רישיון המוסמך או מורשה על פי דין לספק טיפול רפואי או תרופות, לרבות מוסדות רפואיים;".
הוספת סימן ג'1 3. אחרי סעיף 18 לחוק העיקרי יבוא:
"סימן ג'1: חולה הנוטה למות המבקש לקצר את חייו באמצעות מרשם ממית
תחולת סימן ג'1 18א. הוראות סימן זה יחולו לגבי מטופל שהתקיימו בו כל אלה (בסימן זה – מטופל):

 

(1)      רופא אחראי קבע כי הוא חולה הנוטה למות לפי הוראות סעיף 8, לאחר שהתייעץ עם רופאו האישי;
(2)      הוא בעל כשרות;
(3)      הוא בגיר;
(4)      הוא אזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות.
בקשה לקבלת מרשם ממית 18ב. מטופל רשאי לבקש מרשם ממית מרופאו האישי, באופן המפורט בפסקאות (1) עד (3) להלן:
(1)      המטופל הביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית, וביקש לקבל המרשם;
(2)      המטופל מסר לרופאו האישי בקשה חתומה בכתב לקבלת מרשם ממית בהתאם להוראות סעיף 18ג, שנחתמה במועד מאוחר למועד שבו הביע את רצונו כאמור בפסקה (1);
(3)      המטופל חזר והביע בעל פה, בפני רופאו האישי, את רצונו בקבלת מרשם ממית וביקש לקבל את המרשם, לאחר שחלפו 15 ימים לפחות מיום שמסר לרופאו האישי את הבקשה כאמור בפסקה (2).
בקשה לקבלת מרשם ממית 18ג. (א)      בקשה בכתב לקבלת מרשם ממית תהיה בטופס שנוסחו מובא בתוספת החמישית ושיכלול הצהרה כי הבקשה ניתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת.
(ב)      בקשה תיחתם בידי מטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, בפני שני עדים, שיצהירו בחתימתם על גבי הבקשה על חתימת המטופל מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
(ג)       לא יהיה עד לחתימת הבקשה מי שמתקיים בו אחד מאלה:
(1)      הוא קרוב למטופל בקרבה משפחתית, לרבות קשרי נישואין ואימוץ;
(2)      לפי צוואה התקפה בעת החתימה על טופס הבקשה הוא או בן משפחתו הקרוב צפוי לרשת את המטופל;
(3)      הוא מנהל מוסד רפואי המטפל במטופל.
(ד)      הרופא האישי של המטופל לא יהיה נוכח בעת החתימה על טופס הבקשה.
חזרת מטופל  מבקשתו למרשם ממית 18ד. מטופל רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת מרשם ממית, בכל זמן ודרך שיבחר.
אחריות רופא אישי 18ה. (א)      פנה רופא אחראי אל רופאו האישי של אדם להתייעצות לצורך קביעה כאמור בסעיף 18א(1), יבדוק הרופא האישי את האדם ואת תיקו הרפואי, לשם בירור התקיימות התנאים  האמורים בסעיף 8(א).
(ב)      בכל פניה של המטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקאות (1), (2) או (3) לסעיף 18ב, יפעל הרופא האישי כלהלן:
(1)      ימסור למטופל מידע עדכני לפי המפורט בפסקאות משנה (א) עד (ד) שלהלן:
(א)      דיאגנוזה אודות מצבו הבריאותי;
(ב)      פרוגנוזה אודות סיכויי החלמתו;
(ג)       טיפולים בני ביצוע  העומדים בפני המטופל, לרבות טיפול מקל, כולל אשפוז בהוספיס ומשככי כאבים;
(ד)      תוצאות נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית והסכנות הפוטנציאליות אשר עשויות להיגרם כתוצאה ממימוש המרשם;
(2)      יוודא שהבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת;
(3)      יבחן אם יש חשד שהמטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת;
(4)      ימליץ למטופל להיוועץ בקרוביו;
(5)      יסביר למטופל  כי הוא רשאי לחזור בו בכל עת ודרך מבקשתו לקבלת המרשם.
(ג)       פנה מטופל אל רופאו האישי בבקשה למרשם ממית לפי פסקה (3) לסעיף 18ב, יפנה הרופא האישי את המטופל לרופא האחראי   לביצוע אימות רפואי של קביעתו כי הבקשה נעשית מתוך צלילות דעת, מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת, וכי אין חשד שהמטופל  סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת.
הפניה לייעוץ 18ו. חשדו הרופא האישי או הרופא האחראי, כי המטופל סובל מהפרעה פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצון או בשיקול הדעת, יפנו את המטופל לייעוץ; לעניין זה, "ייעוץ" – פגישה טיפולית אחת או יותר של המטופל עם פסיכיאטר או פסיכולוג שהוסמכו לעניין זה על ידי המדינה, למטרת קביעה האם המטופל בעל כשרות, ואינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, העשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו.
מתן מרשם ממית 18ז. (א)      לא ייתן רופא אישי מרשם ממית אלא אם כן התקיימו הוראות סעיפים 18א עד 18ו והתקיימו כל אלה:
(1)      הרופא האחראי, אימת את קביעת הרופא האישי כאמור בסעיף 18ה(ב)(2) ו-(3) ואם המטופל הופנה לייעוץ לפי סעיף 18ו – תוצאות הייעוץ אישרו כי המטופל בעל כשרות וכי אינו סובל מהפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית או מדיכאון, שעשויים לגרום לשיבוש בהבעת רצונו או בשיקול דעתו;
(2)      חלפו 15 ימים לפחות מיום שהמטופל ביקש מרשם ממית לפי סעיף 18ב(3);
(3)      הרופא האישי העמיד בפני המטופל את האפשרות לדחות את המשך התהליך לקבלת המרשם הממית לפרק זמן של חודש ימים מיום הבקשה הראשונה בעל פה; אין בהודעת המטופל על דחיית התהליך בחודש משום הפסקת התהליך לקבלת המרשם;
(4)      הרופא האישי המליץ למטופל להודיע על החלטתו לקרובו;
(5)      הרופא האישי הסביר למטופל את החשיבות בנוכחותו של אדם נוסף בעת נטילת תרופת ההרדמה במינון ממית ואת האיסור על נטילתה במקום ציבורי;
(6)      הרופא האישי הציג בפני המטופל את אפשרות החזרה מהבקשה;
(7)      הרופא האישי וידא שהמטופל לא חזר בו מבקשתו והוא עומד על בקשתו מתוך צלילות הדעת.
(ב)      נתן הרופא האישי מרשם ממית, ימסור  את המרשם באופן אישי לרוקח, והרוקח יספק את התרופה ישירות לידי המטופל, לא יאוחר מ-7 ימים ממועד מתן המרשם.
נטילת תרופת הרדמה במינון ממית 18ח. (א)      קיבל מטופל תרופת הרדמה לפי מרשם ממית שביקש, ייטול את התרופה באופן עצמאי, במקום שאינו מקום ציבורי.
(ב)      בתעודת פטירה של מטופל שנפטר בשל נטילת תרופת הרדמה לפי מרשם ממית, תצוין סיבת המוות כמוות טבעי ממחלתו הראשונית של המטופל; ככל הניתן יחתום על תעודת הפטירה הרופא האישי שנתן את המרשם הממית.
סילוק תרופת הרדמה במינון ממית שאינה בשימוש 18ט. תרופת הרדמה במינון ממית שנותרה ולא נלקחה על ידי המטופל באופן עצמאי תסולק באמצעים הקבועים בדין.
תיעוד הליכים לפי סימן ג'1 18י. נוסף על האמור בסעיף 11 ובכל דין, בתיק הרפואי האישי של המטופל יתועדו כל התהליכים והתנאים הנדרשים לפי סימן זה.
דרישות דיווח 18יא. (א)      רופא אישי ידווח למשרד הבריאות על כל מרשם ממית שנתן; רוקח ידווח למשרד הבריאות על תרופת הרדמה במינון ממית שניפק לפי מרשם ממית.
(ב)      משרד הבריאות יערוך תיעוד שנתי של בקשות לקבלת מרשם ממית.
(ג)       משרד הבריאות יפרסם מדי שנה דוח בדבר מספר המבקשים לקבלת מרשם ממית ומספר המטופלים שמימשו את המרשם.
צוואות וחוזים 18יב. כל התניה בחוזה, בצוואה או בהסכם אחר,  שעלולה להשפיע על מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או לחזור בו מבקשה כאמור – בטלה.
ביטוח או קצבה שנתית 18יג. (א)      מכירה, רכישה או הנפקה של ביטוח חיים, בריאות או תאונות או קצבה שנתית לא תשפיע על הגשת בקשה לקבלת מרשם ממית או על חזרה מבקשה כאמור ולא תושפע מהן.
(ב)      מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ישפיע על ביטוחי החיים, הבריאות, התאונות או הקצבה השנתית.
הגבלות 18יד. (א)      הוראות סימן זה אינן מתירות לרופא או לאדם אחר לסיים את חייו של מטופל באמצעות זריקה הגורמת למוות או המתת חסד.
(ב)      צעדים הננקטים על פי סימן זה אין משמעם היתר להתאבדות, סיוע להתאבדות, המתת חסד או רצח.
(ג)       בדוחות שמפרסמת המדינה, מימוש מרשם ממית על ידי מטופל לא ייחשב התאבדות או סיוע להתאבדות."
תיקון סעיף 19 4. בסעיף 19 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 20 5. בסעיף 20 לחוק העיקרי, בסופו יבוא "למעט הוראות לפי סימן ג'1".
תיקון סעיף 47 6. בסעיף 47(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9)    קביעת רופא אישי לעניין מתן מרשם ממית כאמור בסעיף 18ה."
הוספת סעיף 53א 7. אחרי כותרת פרק ז' לחוק העיקרי יבוא:
"עונשין 53א. (א)      מי שזייף או שינה בקשה לקבלת מרשם ממית או הסתיר בקשתו של מטופל לקבלת המרשם, דינו – מאסר חמש שנים.
(ב)      מי שאילץ מטופל להגיש בקשה לקבלת מרשם ממית או מנע ממנו  לחזור בו מבקשה לקבלת מרשם ממית, דינו – מאסר שמונה שנים."
תיקון סעיף 54 8. בסעיף 54 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)", ואחריו יבוא:
"(ב)    לא יראו בבקשת מטופל לקבלת מרשם ממית מרופאו האישי כהזנחה מצד אפוטרופוס של המטופל."
תיקון סעיף 56 9. בסעיף 56 לחוק העיקרי –
(1)      בכל מקום, אחרי "מטפל" יבוא "או ספק שירותי בריאות";
(2)      בכל מקום, אחרי "טיפול רפואי מסוים" יבוא "או מרשם ממית";
(3)      אחרי "למטפל" יבוא "או לספק שירותי בריאות".
תיקון סעיף 60 10. בסעיף 60(א) לחוק העיקרי, אחרי פסקה (8) יבוא:
"(9)    הוראות לאיסוף מידע אודות מטופלים שהגישו בקשה לקבלת מרשם ממית לפי סימן ג'1."
הוספת תוספת חמישית 11. אחרי התוספת הרביעית לחוק העיקרי יבוא:
"תוספת חמישית
(סעיף 18ג)
טופס בקשה למרשם ממית
אני הח"מ,_____________, מספר ת.ז.____________, שהנני בגיר ואזרח ישראלי במשך חמש שנים לפחות (מצ"ב העתק מתעודת הזהות), מגיש בקשה זו  מתוך רצון חופשי ועצמאי, על יסוד הבנה ושיקול דעת:
(1)      אני סובל מ_________________, ועל פי קביעתו של רופא אחראי   היא בעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חיי, אף אם יינתן לי טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים.
(2)      הבעתי בעל פה בפני רופאי האישי את רצוני בקבלת מרשם ממית, וקיבלתי מידע מלא לגבי האבחנה הרפואית שלי, סיכויי ההחלמה, הטיפולים בני הביצוע שבאפשרותי לקבל, לרבות טיפול מקל כולל משככי כאבים ואשפוז בהוספיס; כמו כן קיבלתי מידע מלא לגבי אופי תרופת ההרדמה אשר אני מבקש שיינתן לי מרשם לקבלה, התוצאות הצפויות מנטילתה, והסיכונים האפשריים הגלומים בנטילת התרופה.
(3)      הריני מבקש שרופאי האישי ______________ ירשום לי מרשם ממית, לתרופת הרדמה במינון ממית, שאותה אטול בעצמי, לסיום חיי בכבוד. כמו כן, אני מבקש שרופאי האישי ימסור את המרשם לרוקח ויוודא את אספקת המרשם על ידו.  חתימה בראשי תיבות
(4)      אני מבין את מלוא ההשלכות של הגשת בקשה זו ואני מצפה למות לאחר שאטול את תרופת ההרדמה במינון ממית שנרשמה לי. אני אף מבין שעל אף שמרבית המיתות מתרחשות בפרק זמן של שלוש שעות מרגע נטילת התרופה, קיימת אפשרות שהדבר ייקח זמן ארוך יותר. חתימה בראשי תיבות
(5)      הריני מאשר כי:
– הודעתי למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית ולקחתי את דעותיהם בנושא לתשומת ליבי: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
– החלטתי שלא להודיע למשפחתי על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
– אין לי קרוב שאני רוצה להודיע לו על החלטתי לבקש מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית: כן/לא, חתימה בראשי תיבות
(6)      אני מבין כי אני יכול בכל זמן נתון ובכל דרך לחזור בי מבקשתי לקבל מרשם ממית וכי אני רשאי שלא לעשות שימוש במרשם הממית שיינתן לי או בתרופת ההרדמה שתונפק לי לפיו. חתימה בראשי תיבות
(7)      אני מגיש בקשה זו באופן וולונטרי וללא הסתייגויות ומקבל על עצמי את כל החובות המוסריות הנגזרות מבקשה זו. חתימה בראשי תיבות
חתימת המטופל:___________ תאריך:_________________
הצהרת העדים
אנו, החתומים מטה, מצהירים כי מר ________ ת.ז. ­­­­­­­­­­­­­­_________, אשר הגיש בקשה לקבלת מרשם ממית, לתרופת הרדמה  במינון ממית, וחתם עליה בפנינו:
1.       מוכר לנו באופן אישי;
2.       חתם על הבקשה בנוכחותנו בתאריך המצוין מעלה, שלא בנוכחות הרופא האישי;
3.       חתם על הבקשה מתוך רצון חופשי ועצמאי על יסוד הבנה ושיקול דעת, ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי או אחר.
שמו המודפס של העד הראשון______________ ת.ז. ___________
חתימת העד הראשון ________תאריך__________
שמו המודפס של העד השני
חתימת העד השני ________תאריך_________ ת.ז. ___________."
תיקון חוק זכויות החולה 12. בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996[5], בסעיף 2, בהגדרה "טיפול רפואי", במקום "או טיפול סיעודי" יבוא "טיפול סיעודי או טיפול מקל (פליאטיבי – Palliative)".

 

דברי הסבר

חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו–2005, הכיר בעובדה שאפשר לשמר, באמצעים מלאכותיים, את חייהם של חולים במחלות חשוכות מרפא מעבר לגבול הטבעי של אותן מחלות. יכולת טכנית זו דנה את החולים לייסורים מתמידים, פיסיים ונפשיים, כשהיא מאריכה את תהליך הגסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. החוק מכבד את זכות החולה על גופו ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. כך, החוק מתיר לרופאים, שלא לחבר או לחדש חיבור של חולה כזה למכשיר הנשמה, ובלבד שנקבע כי הוא אכן מתייסר במחלה חשוכת מרפא, כי אכן ימיו ספורים וכי נתן את בקשתו מתוך צלילות הדעת והמחשבה.

יחד עם זאת, החוק אינו חל על חולה מתייסר הנוטה למות, שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות. חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר. אין זה מפתיע כי לא מעטים מהם בוחרים לסיים את חייהם בהתאבדות, הנעשית לעתים בצורה ברוטלית ומותירה צלקת נוראה בלב בני המשפחה.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה, גם מצד בן משפחה, הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן הזוג הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן.

מדינת אורגון בארצות הברית היתה הראשונה בעולם שהתמודדה באומץ עם סוגיה זו. חוק מוות בכבוד (Death With Dignity Act) שאושר שם בשני משאלי עם בשנים 1994 ו-1997, נכנס לתוקף ב-1998 ומאז עמד בהצלחה בכמה וכמה "מתקפות משפטיות" מצד הממשל הפדרלי הרפובליקאי השמרני. החוק באורגון מתיר מוות בסיוע רופא (Physician Assisted Death) בתנאים מוגדרים היטב ומחמירים מאוד. ב-2008 התקבל חוק דומה גם במדינת וושינגטון.

החוקים באורגון ובוושינגטון מאפשרים לאדם בוגר, בן 18 שנה לפחות, החולה במחלה חשוכת מרפא ונוטה למות, לבקש מהרופא שלו "מרשם ממית". את הבקשה הוא חייב להביע פעמיים בעל פה, ופעם נוספת בכתב, בנוכחות שני עדים ובהפרש של 15 ימים בין בקשה לבקשה. שני רופאים חייבים לאשר כי אכן מדובר במחלה סופנית חשוכת מרפא, כי החולה סובל סבל פיסי או נפשי וכי תוחלת חייו היא לכל היותר שישה חודשים. הרופאים גם נדרשים לקבוע שהבקשה ניתנה מתוך צלילות הדעת, וכי החולה אינו בדיכאון. כדי למנוע "תיירות מוות" חייב המבקש להיות תושב המדינה חמש שנים לפחות. על הרופאים מוטלת החובה להסביר לחולה את כל האפשרויות האחרות העומדות לפניו, לרבות טיפול פליאטיבי (טיפול המביא להקלה בתסמיני המחלה אך אינו מרפא אותה). אם התמלאו תנאים אלו, הרופא המטפל רשאי לתת לחולה מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. החוק מחייב את הרופא גם לדווח לרשויות הבריאות במדינה על כל "מרשם ממית" שנתן. ההליך כולו נבדק ביסודיות על ידי המדינה לאחר מות החולה. רופא הפועל במסגרת כללים אלו מוגן על ידי החוק, ואילו מותו של החולה אינו נחשב כהתאבדות אלא כמוות טבעי ממחלתו הראשונית. מאז שהחוק נכנס לתוקף, שום רופא באורגון לא הועמד לדין בשל הפרת המסגרת החוקית של "מוות בסיוע רופא".

חשוב מאוד להדגיש כי החוק באורגון מחייב את החולה לקחת את התרופה בעצמו, ואוסר על הרופא לתת אותה לחולה בכל צורה שהיא. מבחינה זו המצב המשפטי באורגון שונה באופן מהותי מזה הקיים בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובשוודיה. החוק במדינות אלה מאפשר, בצד מוות בסיוע רופא, גם המתת חסד פעילה (Active Euthanasia) שבה הרופא נותן בעצמו את התרופה הממיתה לחולה הסופני.

מאז 1998 מפרסמת אורגון דוח שנתי גלוי על יישום החוק בפועל. הנתונים העולים מהדוחות עד לפברואר 2020 הם: במשך 21 שנים אלה סיימו את חייהם 1,657 מטופלים במסגרת החוק. מתוך 290 המטופלים שקיבלו מרשמים בשנת 2019, 188 עשו שימוש בתרופה במינון ממית. עד כה, 2,518 מטופלים קיבלו את המרשם מתוכם, כפי שצוין לעיל, 1,657 אנשים סיימו את חייהם. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם על פי החוק בשנת 2019 היה 74. הגיל החציוני של המסיימים את חייהם משנת 1998 ועד שנת 2019 הינו 72. שיעור הגברים שמתו בחסות החוק עומד על 878 בעוד שיעור הנשים הינו 779 וזאת נכון לתקופת החוק עד שנת 2019. רובם היו לבנים ובעלי מקצוע חופשי. למחציתם הייתה השכלה גבוהה, ורובם היו חולי סרטן (68%) או בעלי הפרעות נוירולוגיות (14%) . כמעט כולם מתו בביתם (94%), תוך שהם מקבלים טיפול פליאטיבי (90%). לרוב המוחלט של המתים היה ביטוח רפואי שנשא בעלות כספית כלשהי של מחלתם. הסיבות העיקריות לבקשה של החולים לקבל "מרשם ממית" היו הפחד מפני אובדן העצמאות האישית (87%), חוסר יכולת ליהנות עוד מהחיים (90%), חשש מפני אובדן הכבוד העצמי (72%), פחד מפני כאב (33%), חוסר יכולת לשלוט על הסוגרים (39%) והעול על משפחתם (59%). רובם רצו לקבוע את המועד והצורה שבה ילכו לעולמם, ואיש לא ציין קשיים כלכליים עקב המחלה כגורם לבקשתו.

הצעת חוק זו מבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

בנוסף, הצעת החוק מתקנת את הגדרת "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, ומוסיפה לרשימת הטיפולים הרפואיים טיפול רפואי מקל (פליאטיבי). כיום, ההגדרה של "טיפול רפואי" בחוק זכויות החולה אינה כוללת במפורש את תחום הטיפול הרפואי המקל. חוק החולה הנוטה למות, המכיר במפורש בחובת הרופא להעניק טיפול זה, מתייחס אך ורק למי שהוא בגדר חולה הנוטה למות כמשמעו בחוק זה. התיקון המוצע נועד לצורך הבהרה כי הזכות לקבלת טיפול רפואי כוללת גם את הזכות לקבלת טיפול רפואי מקל, כל אימת שלדעת הרופא האחראי החולה זקוק לטיפול בתחום זה.

הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השמונה-עשרה על ידי חבר הכנסת חיים אורון (פ/2733/18; הוסרה מסדר היום ביום י"ד בשבט התשע"א (19 בינואר 2011)) ועל ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/3226/18) ועל שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/1130/19) ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1867/19).

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון וקבוצת חברי הכנסת (פ/23/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3207/20), על ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/1666/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3693/20), על ידי חבר הכנסת דב חנין וקבוצת חברי הכנסת (פ/1915/20; הוסרה מסדר היום ביום ז' בתמוז התשע"ו (13 ביולי 2016); פ/3233/20), על ידי חברת הכנסת קסניה סבטלובה (פ/3979/20) ועל ידי חבר הכנסת דב חנין (פ/4072/20), על שולחן הכנסת העשרים ואחת על ידי חבר הכנסת אילן גילאון (פ/171/21), ועל ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/282/21), ועל שולחן הכנסת העשרים השתיים על ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצת חברי הכנסת (פ/91/22) ועל ידי חבר הכנסת אילן גילאון (פ/355/22).

 

 

———————————

הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים

והונחה על שולחן הכנסת ביום

כ"ו בניסן התש"ף – 20.4.20

שינוי גודל גופנים