הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), של ח"כ ‎עפר שלח נפלה בקריאה טרומית ברוב של 44 מתנגדים.

היום, רביעי 14.10.2020 עלתה להצבעה במליאה הצעת חוק החולה הנוטה למות (תיקון – מוות במרשם רופא), התש"ף-2020 של ח"כ ‎עפר שלח (יש עתיד). הצעת החוק נפלה בקריאה טרומית ברוב של 44 מתנגדים אל מול 20 תומכים.

הצעת החוק המבקשת לאמץ את המודל שנקבע במדינת אורגון המתיר "מוות במרשם רופא".

ח"כ עפר שלח (יש עתיד) הציג את הצעת החוק מעל דוכן המליאה ואמר:

"חברי הכנסת, כ-50,000 איש ימותו בישראל השנה, על פי הממוצע הרב-שנתי. ובחודשים האחרונים, בדרך הטבע, תשומת הלב מוקדשת לאלה שימותו מנגיף הקורונה או בנוכחות נגיף הקורונה, הרי גם על זה יש ויכוח בין המומחים. אבל זה איננו רוב האנשים שילכו לעולמם השנה בישראל. כרבע מה-50,000, שעליהם אני מדבר, ימותו ממחלת הסרטן, מגורמי מוות אחרים. אבל אני מתעכב על מחלת הסרטן, מפני שאופייה של מחלת הסרטן הוא כזה שבחלקים גדולים של המקרים, בחלק גדול מהמקרים, מה שקורה הוא שהחולה לאורך עובר שנים של איסורים במאבק במחלה. ובסופו של דבר מצטייר הסוף הבלתי נמנע. בשנת 2005 חוקק בישראל חוק החולה הנוטה למות. החוק הזה קבע שאדם שבהינתן – על פי השיפוט הרפואי – בהינתן מיטב הטיפול הרפואי, צפויים לו לא יותר משישה חודשי חיים, יכול להיות מוגדר כחולה נוטה למות; ועל פי החוק הנוכחי, יכול לבקש ולמלא טופס שמורה לא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. החוק הזה היה חוק חשוב. הוא חוקק ברגע של חסד במדינה שלנו, שמכל מיני טעמים – מאופייה של החברה הישראלית, מאופייה של הפוליטיקה הישראלית – בורחת מהדיון הזה על סיום החיים, שהוא דיון שצריך להתקדם ומתקדם בעולם כל הזמן מהסיבות הידועות לכולנו. תוחלת החיים אורכת, מתארכת. ככל שהיא מתארכת, ככל שהטיפול הרפואי משתפר, הסוגיה: מה הם חיים שראוי לחיותם, מה הם חיים שנמשכים אך ורק מפני שהרפואה יודעת להאריך אותם, אבל בעיני האדם כבר אינם ראויים לחיותם – הסוגיה הפילוסופית הזאת, שהיא מעשית מאוד, כאמור, לעשרות אלפי אנשים במדינת ישראל בשנה, הופכת להיות מוחשית יותר ויותר. והדיון הזה חייב להתקדם. הוא לא יכול להיות תקוע במקום שהוא היה בשנת 2005. והפתרונות שאנחנו מספקים במסגרת החוק ומאפשרים לאנשים הנוטים למות, על פי אותה הגדרה – אני מקבל לחלוטין את ההגדרה של חוק הנוטה למות – הפתרונות האלה לא יכולים להישאר במסגרת הצהרה שנקבעה לפני 15 שנה. אנחנו מדברים על יותר ויותר אנשים, אנחנו מדברים על יותר ויותר סוגיות קשות שנמצאות לפתח והן לא נוגעות רק לחולה. גברתי היושבת-ראש, אני מניח שגם את יודעת שבתחום האפור מסתיימים חיים – אני אנסח את דבריי בזהירות – מסתיימים חיים של חולים כל יום במדינת ישראל לאו דווקא ממחלתם, מפני שרופאים, שהם רופאים נפלאים שטיפלו בחולה במיטב הטיפול האפשרי, רואים את החולה, רואים את מצבו ומבינים שחלק מתפקידם הוא ללוות אותו בדרכו החוצה מן העולם הזה, על פי רצונו. אבל הדבר הזה, בהיעדר ביסוס חוקי, מתקיים בתחום האפור, שתמיד יש סכנה שיוביל להסתבכויות ותמיד מותיר דילמה אתית בלתי סבירה עבור החולה, עבור משפחתו, עבור הרופא המטפל.

מההיכרות הזאת, מהניסיון הזה קמה הצעת החוק הזאת. היא הוגשה עוד לפניי, עוד לפני שהגעתי לכנסת על ידי חבר הכנסת חיים אורון, ואני מהכנסת התשע-עשרה מעלה אותה באופן קבוע. והצעת החוק אומרת את הדבר הזה: במסגרת חוק החולה הנוטה למות, על פי אותן הגדרות של החולה הנוטה למות שיש לו חצי שנה או פחות לחיות, יוכל חולה, בתהליך ארוך, בתהליך יסודי, להגיש את הבקשה פעמיים, לקבל ליווי גם רפואי וגם פסיכולוגי; ובסופו של התהליך הזה, יוכל רופא לרשום לחולה הזה, מה שנקרא, סם מרדים במינון ממית, ולא יישא הרופא באחריות פלילית למעשה הזה. החוק איננו – זה לא מייסד מוסדות, כמו Dignitas, שבהם מסייעים לאדם לסיים את – האדם מסיים את חייו בעצמו, אם כך הוא יבחר. הוא פוטר את הרופא מהאחריות החוקית, הפלילית, לזה שאתה רושם לאדם סם מרדים במינון ממית. החוק הזה נחקק לראשונה – הוא קיים היום בכמה וכמה מדינות – הוא נחקק לראשונה לפני כ-23 שנים במדינת אורגון שבארצות הברית. יש נתונים מרתקים מה קרה מאז. כמות המקרים היא מאות ספורות. אצלנו, שהאוכלוסייה היא בערך פי שניים מאורגון, זה יהיה סדר גודל, לפי אותם נתונים, של בערך 350, 400 איש בשנה. רובם המכריע חולי סרטן בשלב הסופני של המחלה. מן האנשים שקיבלו מרשמים על פי החוק הזה – זה מרתק – שני שלישים בחרו לממש אותם. שליש בחר שלא לממש. למה? מפני שהאנשים האלה חשו שבעצם העובדה שהם יכולים לקבל את ההחלטה הושב להם כבודם כבני האדם. החוק הזה נקרא במדינת אורגון: Death with Dignity Act. בדיוק זה מה שהוא עושה. הוא מחזיר לבן אדם בשלב הזה, שבו הוא מאבד את השליטה על חייו באופן הכי קשה שיש, מידה של שליטה, מידה של כבוד. ראו זה לא פלא, למי שמכיר את טבע האדם, שליש מהאנשים בוחרים אפילו לא להשתמש בו. מספיקה להם העובדה – שלוות הנפש הקטנה, החסד האנושי הקטן הזה שבעצם העובדה שהם יכולים לקבל את ההחלטה. החוק הזה לא ייסד בישראל, לא המתות חסד ולא סיוע להתאבדות ולא דברים שגם עליהם אנחנו נצטרך לדבר במסגרת הדברים החשובים לבני אדם, שהטיפול החוקי הוא רק חלק מהם, שהם דיון חברתי מאוד עמוק, אבל אני ער לאופייה של החברה הישראלית, אני ער לאופיו של הבית הזה, ובחרתי, כשהחלטתי לקדם חוקים בתחום הזה, בחרתי את החוק הזה דווקא מפני שהוא קטן – הוא לא קטן בחשיבותו, אבל הוא קטן בהיקף המספרי שלו – דווקא מפני שהוא מינורי, מפני שלא רק מה שאנחנו מאפשרים לאנשים שנוטים למות צריך להתקדם, גם מה שאנחנו מדברים עליו צריך להתקדם. החוק הזה כמעט עבר בכנסת התשע-עשרה, הוא עבר בוועדת השרים לחקיקה ברוב של עשרה נגד שניים. הוא היה עובר אלמלא התנגדותו של שר אחד בסופו של דבר תקעה אותו אז בממשלה. ואגב, לא ביקשתי אז, למרות שהייתי חבר קואליציה – לא ביקשתי תמיכה קואליציונית. אני מודע לזה שיש פה הצבעה על פי מצפון. ביקשתי חופש הצבעה".

סגן שר הבריאות ח"כ יואב קיש (הליכוד) הציג את עמדת הממשלה ואמר:

"הצעת החוק מאפשרת לאדם המוגדר "חולה הנוטה למות", לפי נוסח החוק הקיים, שהוא "בעל כשרות" ומסוגל להביע את רצונו לבקש מרופא מרשם לתרופה מרדימה במינון ממית על מנת לקצר את חייו. זה אני חושב השינוי המשמעותי בהצעה. יש process, שתי בקשות, תקופת המתנה ותנאים נוספים, החולה צריך לקחת את התרופה בעצמו, אסור לקבל סיוע בכך, ובאמת יש הרבה סייגים שבאים לזקק את הנושא, שזה יהיה מהלך מאוד אישי ועצמאי. יש גם התייחסות לטיפול המקל, הפליאטיבי, וכפי שגם אמרו בדברי ההסבר, וגם חזר על זה חבר הכנסת שלח בדבריו, אותה הצעת חוק הייתה בכנסת השמונה-עשרה, התשע-עשרה, וגם היו הצעות חוק זהות שהונחו בכנסת העשרים, העשרים ואחת ועשרים ושתיים, שכידוע לנו לא היו ארוכות מאוד, העשרים ואחת והלאה. היה איזה אירוע שקיצר את הליך. החוק שחוקק בשנת 2005 לאחר עבודה יסודית, ואפשר לומר גם עדינה של ועדה ציבורית, עבודה רחבה ויסודית, מהרחבות שהיו, אולי אפשר לומר, בתולדות החקיקה בישראל, והכנסת אימצה את ההמלצות שהמשקפות, לפחות לאותה נקודת זמן, מעין "שביל זהב" שיש לגביו הסכמה רחבה בחברה הישראלית, בין ערך קדושת החיים, מצד אחד, לבין כיבוד האוטונומיה ורצונו של האדם. יש בחוק הכרעות אתיות ומוסריות שהתקבלו על דעת חלקים נרחבים מהעוסקים בתחום, מהציבור הכללי וכמובן בכנסת. בניגוד להצעת החוק שמונחת כרגע לדיון, החוק הקיים אוסר מפורשות המתה במעשה המכוון להמית, כולל באמצעות טיפול רפואי, ואוסר על סיוע להתאבדות מכל סיבה ובכל דרך, בין שנעשו מתוך חסד וחמלה ולבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר, ובין שלא. זה אפילו אסור בדין פלילי. חבר הכנסת שלח וחברת הכנסת אלהרר רוצים לאפשר מוות למעשה במרשם רופא, נושא שהיה כמובן גם אז, בהתנהלות מאוד מקיפה, ולמעשה משנה מהיסוד את האיזון שהושג אז בהצעת החוק. בהסתכלות עולמית יש רק מדינות בודדות בעולם הרחב שמרשות זאת, בין אם בחקיקה או בהתעלמות מעבירה על החוק. ניתן לומר שמדובר במדינות בודדות אכן במקרה זה. משמעות הצעת החוק היא שרופא יהיה מוכן לתת לחולה סופני, בתנאים מסוימים, מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית, כדי שהחולה יוכל להתאבד, בסיוע הרופא ובסיוע מערכת הבריאות. וזה לא תואם את הקונצנזוס, ואפילו נוגד את הוראות חוק העונשין שאוסרות במפורש סיוע להתאבדות. חשוב להבהיר שטיפול מקל כלול כבר היום בהגדרה של טיפול רפואי שבחוק זכויות החולה, כמו כל טיפול רפואי, סיעודי ונפשי אחר, ואני לא רואה את הצורך לפרט במפורש את כל הסוגים הקיימים של טיפול רפואי מסוג זה, וזה יכול גם להזיק מבחינת הפרשנות. בסופו של דבר, אם אני מסכם, יש פה תפיסת עולם שונה מהתפיסה שמוצגת בחוק והיא תפיסה שנדונה דאז. אני חושב, כפי שאמרת, שבשביל לקדם אותה ועדת שרים של הממשלה חייבת לקיים דיון מעמיק ולשנות. הבקשה פה היא לשינוי אסטרטגיה דרמטית בגישה הזאת. זה לא קרה בממשלה הזאת. גם אין פה עניין של חופש הצבעה. זאת אומרת, אנחנו עוד לא רואים עוד את – אתה יודע, אם היינו רואים סחף בכל מדינות העולם שזה הליך, או אם היית רואה בציבור. אני חושב שיש פה דרישה של חלק מסוים באוכלוסייה, שאני לא אומר שהיא לא לגיטימית, שעלתה גם לדיון דאז. אני לא אומר שזה משהו שהוא לא ראוי אולי לבחון אותו, אבל בוודאי אני חושב אבל בוודאי אני חושב שההחלטה כזו צריכה לבוא בקונצנזוס רחב וכרגע אין לה קונצנזוס רחב. לכן אני אומר שעמדת הממשלה בעניין זה להתנגד להצעה הזו. כתפיסה, אני חושב שהליך כל כך משמעותי שמדבר בעצם על שינוי סדרי עולם בנושא הזה צריך לעבור מתוך שיח עם הממשלה. אני הציע ליוזם הצעת החוק אם הוא רוצה למשוך או לקיים דיון ולא לייצר פה אירוע, למרות שזה מה שיקרה אני מניח, של הצבעה נגד. זה בסדר, אפשר גם להביא את זה להצבעה. בסופו של דבר, אני אומר, שיש פה עמדה שהיא עמדה שלא הייתה בקונצנזוס דאז, לא התקבלה דאז. האם חל שינוי בדעת הקהל? האם העולם – האם אנחנו חושבים שזה המצב שצריך להיות השינוי הזה? עמדת משרד הבריאות היא שלא. לכל מקרה, להצעה גופה, אני חושב שהיא לא נדונה בוועדת שרים לחקיקה, תקן אותי אם אני טועה".

ח"כ עפר שלח (יש עתיד) השיב לדברי סגן השר ואמר:

"הראשון, שהנושא נדון ב-2005 ונמצא שלא צריך לכלול אותו בחוק החולה הנוטה למות. אז עבור 15 שנה מאז. אני רוצה לגלות לסגן השר קיש, שבזמן כהונתה של יעל גרמן כשרת הבריאות הייתה ועדה שדנה בתיקונים לחוק החולה הנוטה למות. אני הופעתי בפניה. בוועדה הזו היו אנשים דתיים והיו אפילו אנשים חרדים. היא שקלה מאוד בחיוב, כאמור. זאת הייתה הסיבה שזה גם עבר אז בוועדת השרים לחקיקה. זאת אומרת, הדבר הזה שב-2005 דנו והחליטו שזה לא צריך להיות בחוק הוא לא רלוונטי לעניין. הטיעון השני היה, שהעולם לא נמצא במקום הזה. אז העולם לא נמצא במקום הזה כי העולם הוא הרחק מעבר. העולם המערבי המתקדם, הדמוקרטי, נמצא הרחק מעבר. יש מדינות שכמו שאני אומר יש בהן סיוע להתאבדות, כמו "דיגניטאס" בשווייץ שידועה כאן. יש מדינות שיש חוקים מרחיקי לכת לגבי סיכויי סיום החיים. אני בכוונה בחרתי משהו שהוא קטן יחסית בהיקף שלו. הוא מידתי והוא יקדם גם את השיח בחברה הישראלית. אי-אפשר להתעלם מהשיח הזה כי הוא נוגע לכל כך הרבה אנשים".

שינוי גודל גופנים