הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – הסמכת בית משפט למתן צו מניעה או צו עשה), התשע"ז–2017

הצעת חוק זו, מבקשת לתקן את חוק איסור הפליה באופן שתיקבע בו הוראה מפורשת לפיה בית המשפט הדן בתביעה אזרחית מכוח איסור הפליה (בדרך כלל בית משפט השלום לאור הסכומים הנתבעים), יהא מוסמך ליתן צו להפסקת ההפליה האסורה ומניעת הישנותה.

הכנסת העשרים

יוזמים:      חברי הכנסתעליזה לביא                                          מכלוף מיקי זוהר                                   מיכל בירן                                          יעקב מרגי                                  יפעת שאשא ביטון                         יגאל גואטה                                אברהם נגוסה                                          מיקי לוי                                          נאוה בוקר      
______________________________________________                                          
                                             פ/3898/20
 
הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים (תיקון – הסמכת בית משפט למתן צו מניעה או צו עשה), התשע"ז–2017
 
תיקון סעיף 5
1.
בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000[1], בסעיף 5, אחרי סעיף קטן (ב) יבוא:
 
 
"(ג)     בית המשפט הדן בתובענה בשל עוולה לפי חוק זה, רשאי ליתן צו מניעה או צו עשה לתיקון ההפרה."
דברי הסבר
הצעת חוק זו נועדה להתמודד עם המצב המשפטי הנוכחי של פיצול סעדים בשתי ערכאות שונות בשל חלוקת הסמכויות הענייניות בין הערכאות.
סעד לפיצוי כספי נדרש בגין עוולה מכוח חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000 (להלן – חוק איסור הפליה), בסכום שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים בלא הוכחת נזק, היא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום וזאת מכוח סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984 (להלן – חוק בתי המשפט).
ואולם, מתן צו להפסקת ההפליה, הוא סעד שאינו ניתן לביטוי או הערכה כספית, וככזה הינו בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי.
לאור ההלכה שנקבעה בע"א 29/58 לוי נ' עקריש וכן ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות.
פיצול הסעדים הדרוש, מחייב הגשת שתי תביעות לשתי ערכאות שונות: פיצוי כספי יתבע בבית משפט השלום ותביעה לצו עשה או צו מניעה תוגש לבית משפט מחוזי. יצוין כי בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על מצב זה (ראו למשל ע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר), ובהקשר של קניין רוחני אף פעל המחוקק לתיקונו באופן המעניק סמכות לבית המשפט המחוזי על כלל הסעדים בנושא.
ניהול שני הליכים באותו עניין בשתי ערכאות שונות אינו עניין רצוי, וזאת בשל חוסר היעילות הכרוך בכך, בשל השחתת זמן שיפוטי יקר, בשל הכבדה שלא לצורך על הצדדים המתדיינים ועדיהם וכן בשל הסכנה כי ערכאות שונות הדנות באותו העניין תגענה להחלטות סותרות, מה שיביא לפגיעה באמון הציבור במערכת בתי המשפט.
אמנם, סעיף 75 לחוק בתי המשפט וסעיף 71 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שחלים על חוק איסור הפליה לאור סעיף 5(א) שבו קובעים כי לבית משפט אזרחי יש סמכות ליתן צווים. ואולם, מפסיקות בתי המשפט שדנו בתביעות לפי חוק איסור הפליה עולה כי אין אחידות ביחס לשאלת סמכות בית משפט השלום ליתן צו להפסקת ההפליה אסורה, ומתן הצו נקבע בהתאם לשיקול דעתו של השופט היושב בדין ופרשנותו את החוק.  כך נוצר מצב של חוסר ודאות שיפוטי, שאינו רצוי.
מטרת חוק איסור הפליה, היא להביא להנחלת נורמות של שוויון בכל מקום המעניק שירות לציבור. מטרה זו אינה ממומשת במלואה כאשר לבית המשפט הדן בתביעת פיצויים חסרה הסמכות להורות על הפסקת האפליה באמצעות מתן צו. כך יכול להיווצר מצב בו הגוף המפלה יחויב לשלם פיצויים לתובע אך ימשיך לבצע את ההפליה, בהעדר צו שיוציא בית המשפט. ככל שמדובר בגוף חזק מבחינה כלכלית, ישתלם לבעל העסק לשלם פיצוי לתובע ואף להסתכן בתביעות נוספות ויחד עם זאת להימנע מתיקון ההפליה. תיקון חוק איסור הפליה מתחייב אפוא לצורך מאבק יעיל בהפליה.
לאור האמור לעיל מוצע לתקן את חוק איסור הפליה באופן שתיקבע בו הוראה מפורשת לפיה בית המשפט הדן בתביעה אזרחית מכוח איסור הפליה (בדרך כלל בית משפט השלום לאור הסכומים הנתבעים), יהא מוסמך ליתן צו להפסקת ההפליה האסורה ומניעת הישנותה.  
 
[1] ס"ח התשס"א, ע"מ 58.

שינוי גודל גופנים