אתמול, שני 5.11.2019 ח"כ אסף זמיר(ש"ס), נאם את נאום הבכורה שלו במהלך ישיבת המליאה. במסגרת נאומו, פירט באילו נושאים יתמקד בפעילותו הפרלמנטרית.
ח"כ אסף זמיר (כחול לבן):
"המליצו לי לקראת היום הזה לספר על הדברים שאני מאמין בהם שהם שונים מאנשים אחרים. כשאתה מספר על משהו שונה מבן אדם אחר זה מבדיל – מבדל אותך ובונה לך תדמית פוליטית. ואמרתי, אני יכול לספר שעבדתי במרכז פרס לשלום וחיתנתי זוגות פסולי חיתון ותמכתי במאבקים של תחבורה ציבורית בשבת, ולקחתי איתי את מה שלקחתי מארצות הברית, וזה דבר אחד שבעיניי הם עושים טוב מאיתנו – לא אחד, אבל הוא המרכזי: אני למדתי בארצות הברית בבית ספר ציבורי, ובבית הספר הציבורי למדו איתי ילדים יהודים ונוצרים ומוסלמים, דתיים וחילוניים, מכל הצבעים וכל הנטיות. כולם למדו יחד, כולם למדו אותו דבר, כל אחד הלך הביתה אחרי בית הספר ואז עשה מה שהוא רוצה. הוא התפלל למי שהוא רוצה ואכל מה שהוא רוצה והתחתן עם מי שהוא רוצה. אבל בבית הספר כולם היו יחד – וזה יצר לכולנו מסגרת אחת של סיפור אחד שכולנו מבינים את גבולות הגזרה שלו. אנחנו לא חייבים להסכים עליו, אפשר להתווכח עליו, אבל היה לו סיפור אחד. ומשם הגעתי לישראל, המדינה שעושה את זה הכי לא נכון בעולם, בעיניי, ופה מפרידים מגיל שלוש את כולם לזרמים שונים. אם אתה ערבי ביפו אתה לומד בגן ערבי ביפו, רק עם ערבים ורק בערבית. ואם אתה חובש כיפה, אתה תלך לבית ספר ממלכתי-דתי, ותכיר רק ילדים חובשי כיפה עד גיל 18. וההפרדה הזו בארץ מייצרת חברה שיש בה קבוצות-קבוצות, שנפגשות לאחר מכן בגיל 20 או 22 או 24, לא מכירות אחת את השנייה, מפחדות אחת מהשנייה ובסוף שונאות אחת את השנייה. ככה זה. ובתל אביב-יפו, כדי להתמודד עם זה, כשהייתי סגן ראש עירייה והייתי מחזיק תיק החינוך, קידמתי פרויקט שנקרא חברותא. חברותא הוא פרויקט שלוקח את כל ילדי בתי הספר מכל הזרמים ומכריח אותם ללמוד יחד – בכיתה ד', בכיתה ח', בוחרים מקצוע, ובמקצוע המשותף הזה כולם יושבים אחד ליד השני. חשבו שתהיה התנגדות עצומה – ולא הייתה. וחשבו שתהיה התנגשות גדולה – ואין התנגשות גדולה, כי כשמכירים בגיל צעיר מספיק אין שנאה מובנית ואפשר ללמוד לחיות ביחד. יש קבוצה אחת שלא הסכימה להיכנס לתוך המיזם הזה. ראיתי שהייתם היום באירוע לציון שש שנים להליכתו, למותו, של הרב עובדיה יוסף; נפגשתי עם מנכ"ל מעיין החינוך התורני, והוא לא הסכים לקחת חלק במיזם הזה: חרדים לא ייקחו חלק, לא משנה – בתנאים שציינתי – לא משנה מה יהיו התנאים. וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש מקום שבו אני מוכן להתפשר, והצד השני לא. ונתקלתי בזה עוד כמה פעמים בחיים. תמיד, כמעט תמיד, בין חילונים לבין חרדים. אבל מה שהוכחתי לעצמי שיכול לקרות בעיר תל אביב-יפו, גיליתי בכנסת שעוד רחוק היום. וכשנבחרתי הנה הבנתי כמה עבודה יש לנו לעשות כדי שנוכל בסוף לחיות במשותף, והבנתי את זה גם סביב המשא ומתן הקואליציוני וסביב הניסיון שלנו לייצר אחדות".
