שרת העלייה והקליטה בציון חג הסיגד במליאה: "החובה שלנו היא לעבוד קשה ולא להפסיק לחתור למצוא מכנה משותף בין חלקי ישראל".

אתמול, שלישי 17.11.2020 יזם ח"כ יואב סגלוביץ הצעה לסדר היום ודיון במליאה לכבוד חג הסיגד אשר חל השבוע.

ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד) פתח את הדיון במליאה ואמר:

"גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, חג הסיגד, שחל אתמול, חל 50 יום אחרי יום כיפור – יום של צום, טהרה והתחדשות, ובמרכזו טקס חיזוק הברית בין העם לאלוהים. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה שאותו קיימו עזרא ונחמיה, ככתוב בנחמיה, פרק ח' : "ויברך עזרא את ה' האלוהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפיים ארצה". זה יום מיוחד שמביא לתחושה של טהרה, חשבון נפש, פיוס, שבירת חומות המפרידות בין אדם לאדם ותחושה של אחדות ושיתופיות, המתבטאת בהתכנסויות המוניות. התכנסויות המוניות לצערנו לא ניתן לקיים בשל הקורונה, אך פיוס ושבירת חומות בוודאי. שבירת חומות היא ההכרה של כל אחד במשותף האנושי; המשותף האנושי שנוהגים לתת לו לעיתים כותרות גבוהות, אומנם נכונות אבל גבוהות, של ערכים הומניים, כמו פתיחות, ליברליות והכרת הזולת, הכרת האחר. אך המשותף האנושי הוא הרבה יותר פשוט לעיתים: הוא המבט, קשר העין, החיוך ולעיתים הדמעה. המשותף האנושי הוא ההרגשה שנגעת גם אם רק חלפת. המשותף האנושי הוא לראות, להבחין, להרגיש, והוא נוגע לעיתים באנשים, אך הוא נוגע לעיתים, ובעיקר, גם במוסדות וגם במוסדות המדינה. הוא נוגע גם בשיטור, הוא נוגע גם באכיפה, הוא נוגע גם במשפט. הוא נוגע בערכים הבסיסיים ביותר של שוויון והוגנות. החג הזה הוא חג עתיק, דתי ויהודי, אבל הוא גם חג של מבט, נגיעה ומחשבה. אני מברך אתכם, אחיי ואחיותיי, בחג שמח, ומאחל לעצמנו שניקח את הערכים של החג הזה לא רק ליום אתמול, חג הסיגד, אלא גם למחר ומוחרתיים, כאן בתוכנו".

ח"כ אוריאל בוסו (ש"ס) אמר:

"יום הסיגד – החג הזה, למעשה – הנחגג על ידי יהודי אתיופיה ביום כ"ט לחודש מרחשוון, מקורו בהשראה ממעמד שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים לאחר שיבת העם מן הגולה, ושם נאמר "וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בשקים ואדמה עליהם ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתודו על חטאתיהם ועונות אבתיהם ויקראו בספר תורת ה' אלוקיהם, רבעית היום" ורביעית היום היו מודים ומשתחווים לה' אלוקיהם". כן, בהשראת מעמד הר סיני שבו עם ישראל קיבלו את התורה. ולכן, מהות היום הזה היא קריאה לקרבת אלוקים והיבדלות מן הגויים הסובבים אותם, וצום ותפילה וטהרת הגוף והנפש, ובקשת מחילה מן האלוקים ותפילה כי ירחם על שארית הפליטה ויחזירנו לירושלים להתאחד עם שאר אחינו בית ישראל. מיקום המעמד היה על הר גבוה, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכוהני הקהילה, הם המנהיגים הרוחניים, היו מתפללים וקוראים בעשרת הדיברות, ונושאים דרשות אשר מחד גיסא דיברו אל הקהל להיבדל מן הנכר הסובב אותנו ולא ליפול לזרועות הייאוש בעקבות הגלות הארוכה ולהמשיך לדבוק בתורת משה רבנו, ומאידך גיסא הפיחו בהם תקווה כי הינה עוד מעט יגיע זמן הגאולה וישועת ה' כהרף עין ונעלה לציון בירושלים הבנויה. מהות הזעקה של יוסף הצדיק "את אחי אנכי מבקש" פעפעה וזעזעה תמיד בליבם של אחינו יהודי אתיופיה – לזעוק ולבקש עוד משחר גלותם ובמשך אלפי שנים את אותה קריאה של "את אחי אנכי מבקש". המסר היה: אנו מבקשים לשוב ולהתאחד עם אחינו שאר שבטי ישראל. רבותיי, על אותו יוסף מן השבטים נאמר, כאשר פגש את אחיו בשבתו על כס המלכות כמשנה למלך מצרים: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". ברבות הימים, כאשר מגיעים אחים בודדים לארץ הקודש ומתעורר פולמוס אצל האחים היושבים בציון סביב הכרתם, קם לו עוד יוסף, מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, ובמבטו החד ובאבחנת הלב אשר נטע בו אלוקים מכיר את אחיו יהודי אתיופיה, בבחינת "ויכר יוסף את אחיו". הרב, זכותו יגן עלינו, לא הסתפק רק בהכרה ביהדותם ובכך שהם אחינו בני ישראל, אלא פעל בכל הזירות, אם זה בזירה התורנית – לשבת ולכתוב תשובות הלכתיות; אם זה בזירה המדינית, כשהלך ונפגש עם כל מי שאפשר וכל מי שביכולתו להשפיע; ואף בזירה הבינלאומית, פגישות עם אנשי ממשל באמריקה, ולא נח ולא שקט עד אשר ראה אותם עין בעין בשובם לציון. שמעתי סיפור על יהודים תמימים בני העדה שעלו ארצה במבצע שלמה והזדעזעו לשמוע שבבתי הספר מלמדים את הילדים שבית המקדש חרב. זה לא נתפס להם – אנחנו באנו לגאולה. הם באו לבית הספר ודרשו לקבל הסברים. כשהסבירו להם, הם קרעו את בגדיהם ובכו כאילו בית המקדש נשרף עכשיו מול עיניהם. זוהי אמונה תמימה, קדושה וטהורה. ובנוסף לכל זה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל רתם את התנועה שהוא הקים כדי לעשות הכול למען שילובם וקליטתם של יהודי אתיופיה, וראה בהם כבשר מבשרה של התנועה הקדושה. הוראתו לרשת החינוך הייתה חד-משמעית: לקלוט את בני העדה למוסדות ש"ס בנפש חפצה. וכיום בממשלה יושב-ראש התנועה, השר אריה מכלוף דרעי, ממשיך בצוואה של מרן ופועל בכל הכוח בכל הזירות. היום אחרי שנים רבות אנו עדים למחזה מדהים: בכירי ילדי הקהילה מפארים את כותל המזרח של מוסדותינו. אברכים שוקדים על תלמודם מדן ועד באר שבע; עשרות ומאות אברכים מהמצוינים בהם הם בני העדה המפוארת. רציתי לברך גם את חבר הכנסת יעקב מרגי, שהיה מיוזמי החוק להכיר ביום הזה של החג המיוחד. ואני חושב שגם היום, כשאנחנו רואים בממשלת ישראל ששרת הקליטה שהיא בת העדה, סגן שר במשרד לביטחון פנים שהוא בן העדה, זה המשך השילוב לראותם אותם בכל הזירות משתלבים. תנועתנו תמשיך לראות את אחינו יוצאי אתיופיה כחלק בלתי נפרד ממורשת עם ישראל כפי הוראתו של מרן, זכותו יגן עלינו".

שרת העלייה והקליטה ח"כ פנינה תמנו שטה (כחול לבן):

"אנו מציינים היום את יום הסיגד בכנסת, חג סיגד שמח, וכמו שאנחנו אומרים באמהרית: מלקם סגד בהל יהונלנה. בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום כיפור, אנו נוהגים לציין את חג הסיגד. אתמול בטקס ממלכתי, בהובלה של ממשלת ישראל, משרד התרבות והספורט, משרד העלייה והקליטה, כאשר הקייסים נושאים תפילה, אנחנו ציינו בארמון הנציב את הטקס הממלכתי. חג הסיגד הוא יום של תפילה וצום, יום של חשבון נפש ציבורי. מדי שנה, כנאמר פה, אבותינו נהגו להתקבץ מכל הכפרים. לא משנה כמה אתה גר רחוק, היו מתקבצים. קבוצות-קבוצות, נחילים-נחילים של אנשים, מבוגרים וטף, היו מגיעים להר גבוה באזור אמבובר, כשבראש מובילים הקייסים את הציבור בתפילות וזמירות, מחבקים את ספרי התורה האורית, והרבה מספרי התורה הגיעו גם לארץ; גם היו כאלה שהיה גם צריך להביא אותם בדרך לא דרך אחרי מבצע משה. וכולנו ביחד התפללנו בעיקר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". דמיינו לכם קהילה מופלאה, שבמשך דורות שלמים שמרה על הגחלת היהודית, כשאחד מהאירועים החשובים היה חג הסיגד. קהילה שבעצם עשתה הכנות לאורך כל שנות הגלות. כמעט כל ילד וילדה לימדו אותם קודם כול לדעת שהחלום זה ירוסלם והבתים באתיופיה הם זמניים. השכלה – לא הולכים לערים הרחוקות יותר מדי. היו שולחים בודדים כדי שחלילה לא נתבולל. היינו בעצם בהכנה תמידית שאנחנו נזכה לעלות ארצה, לחזור הביתה ולהתפלל בירושלים; אמונה שהתגשמה במלוא הדרה על אף הקשיים, העיכובים וכל כך הרבה מתים שלא זכו לעלות לארץ. בסיגד אנו נוהגים לחדש את הברית עם אלוקי ישראל, כבימי עזרא ונחמיה, שציינו את השיבה לציון מגלות בבל כנאמר בספר נחמיה פרק ט, פסוק א׳: "וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר". למעשה, אנו העדה היחידה אשר שימרה את החג לאורך ההיסטוריה, שזה מעניין בפני עצמו, וכיום יש לנו זכות גדולה להפיץ את זה בקרב כל עדות ישראל, כאשר השנה, בשל מגבלות הקורונה, נאלצנו לחרוג ממנהגנו ולציין את החג בנוכחות מצומצמת, כפי שאמרתי, עם הקייסים. בזכות המנהיגות שלהם הם הצליחו לקרוא לציבור הרב שמגיע מדי שנה – עשרות אלפים, כל ההורים שלנו מחכים לאירוע הזה. בזכות המנהיגות שלהם – זה היה מדהים אתמול להגיע להר, למרות שהיה עצוב להיות שם ככה כקבוצה מצומצמת, ולראות שאף אחד מהציבור לא הפר את ההנחיה. זה מלמד על המכובדות ועל המנהיגות, כמו שאמרתי, של הקייסים. יחד עם זאת, עם ישראל, למרות הקורונה, מאוד ריגש אותי אתמול באופן אישי ורבים אחרים מבני קהילתי בדרכים היצירתיות והמגוונות שבהן הנגישו את החג וציינו את החג במערכות החינוך, ברשויות המקומיות – היו רשויות מקומיות ששכרו משאיות קטנות ולקחו אומן כזה או אחר והסתובבו בכל העיר – ובצבא, בתרבות, בקליטה. בעיניי, ולמרות ועל אף הקורונה, זה רק מוכיח לנו שכשאנחנו רוצים אז אנחנו יודעים לתת מקום לאחר – למרות שאנחנו לא ממש האחר – לתת מקום לטוב, לביחד ולאחדות. על כן, חג הסיגד השנה, כמו שאמרתי, למרות הריחוק החברתי היה מרגש במיוחד. הוא חג שמאחד את העם, מחדד ומזכיר לנו את הדברים החשובים באמת: שאנחנו עם ודור שזכה להיות ביחד בביתו; שהמלאכה והחובה לשלמות העם פנימה חלה על כולנו, תחילה על נבחרי הציבור ועובר דרך כל העם. בטח ובטח לנו, שנמצאים בבית הזה, יש יותר חובה, ולא אחת אנשים עולים לדוכן זה ומדברים על כך, אבל ביומיים האחרונים לצערי אנחנו עדיין רואים כותרות של התכתשות ומריבות. זה לא עושה לנו כבוד. זה לא תורם לנו מאומה בתקופה של משבר, שבה אנשים נאלצים לשלם מחירים אישיים כבדים מאוד. הם לא יכולים לוותר על התקווה להרים את עיניהם ולשאת את עיניהם לבית הזה. זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. החובה שלנו היא לעבוד קשה ולא להפסיק לחתור למצוא מכנה משותף בין חלקי ישראל, לבנות גשרים חזקים ויציבים בינינו – בין חילוניים לדתיים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פריפריה למרכז, בין קבוצות יותר מוחלשות לקבוצות יותר חזקות. בסוף כולנו כאן 72 שנה. בנינו מדינה, הגיע הזמן לבנות חברה חזקה יותר. לסיום, אני נושאת תפילה לחזור לימים כתיקונם, של בריאות העם ובריאות העולם, לימים שבהם נזכה שוב להתכנס יחדיו בימים של שמחות, שנזכה לאחדות ואחווה. חג סיגד שמח, עם ישראל, מלקם סיגד בהל יהונלנה".

סגן השר לביטחון פנים ח"כ גדי יברקן (הליכוד):

"אני נרגש כל יום שאנחנו מציינים את יום הסיגד, ולאו דווקא מהמעמד הזה כחבר כנסת או כסגן שר. מאז שאני זוכר את עצמי כילד, יש שני ימים שהייתי מחכה להם. אחד זה יום כיפור, שאנחנו קוראים לו אסתרי, שבו כל ילד היה מוכיח לחברו מי יותר בוגר וצם ומענה את גופו בריקודים בבית הכנסת יחד עם המבוגרים. היום השני זה יום הסיגד. יום הסיגד הוא יום שמסמל בעיני רבים קודם כול את החיבור של עם ישראל אל אלוהים. מקורות החג, כפי שמרבית חבריי חברי הכנסת והשרים ציינו, וכפי שזה באמת – הוא בעצם חג, יום מיוחד שציינו לראשונה עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון בבואם מבבל. כשהם הגיעו אל ארץ ישראל הם ראו את ההתבוללות הקשה בעם ישראל, והם לקחו על עצמם באחריות אישית לכרות את הברית בין אלוהים לעם ישראל שוב. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא קודם כול לצום ולהתפלל. עזרא ונחמיה הובילו את עם ישראל אל הרי ירושלים עם חול, עם שק ואבנים על ראשיהם, על כתפיהם, בשכיבה ובתחינה, וכל היום התפללו. חלק מן העם השתחווה וחלק מן העם אמר אמן. רוב אזרחי ישראל משייכים את היום החשוב הזה ליהודי אתיופיה, ולמרות שלא היינו מתנגדים, מה שנקרא, למקוריות, שהוא שלנו, או לפטנט, הוא לא שלנו, הוא של עם ישראל. אנחנו, הקהילה האתיופית, יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, שמרנו את היום הזה בנדוניה, ושמרנו אותו למען כלל עם ישראל. זאת קהילה שירדה מארץ ישראל עם השם שלה, ישראל, וזאת הקהילה היחידה מבין קהילות ישראל ששמרה גם בגלות על שמה, ישראל. זו גם אולי הקהילה היחידה שחזרה מגלות אל ארץ ישראל עם השם ישראל. אחד הימים המיוחדים שבעמנו זה היום הזה, יום הסיגד, והיום אנחנו מחזירים את זה לכלל עם ישראל ואומרים: הינה, זה חגכם, יומכם, התחברו ונתחבר נא ונציין אותו ביחד. המילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" מקבלות משנה תוקף ייחודי ביום הזה. באתיופיה, כשהקייסים הובילו את הציבור אל כיפת ההר הגבוהה באזורים – כפי שידוע לכם, לא היה אינטרנט, לא טלוויזיה ולא דברים מודרניים לתקשר – בנוסף להיותו יום קדוש של תפילה ושל צום, היום הזה היה מפגש חברתי חשוב להעברת מסרים בין קהילות ביתא ישראל באתיופיה. בין המסרים היחידים החשובים זה לתכנן את המסע אל ארץ ישראל: איך אנחנו עולים לארץ ישראל בחזרה. ליום הזה, לא רק בני ישראל, ביתא ישראל, עבדו והתפללו; שותפינו לאותה מדינה ולתרבות, בדת האחרת, הנוצרים, המוסלמים, היו מחכים לנו ועוזרים בבתים ומכינים. אני זוכר את שכנינו המוסלמים באתיופיה, באיזה כבוד, באיזו הדדיות, היו חיים בשותפות איתנו. בפרקים מסוימים, גם הנצרות, כשהופסקו מלחמות הדת באתיופיה. היום החשוב הזה, לא היה משנה אם בגשם סוער או בשמש יוקדת, כולם חיכו ליום החשוב הזה. אחרי מסלול חשוב, קשה ככל שיהיה, לא הייתה משפחה שלא חינכה את ילדיה שהם נועדו מחר לעלות לארץ ישראל. והמחר הזה הוא מחר. מהראשונים שירדו מארץ ישראל והגיעו לאתיופיה עד בני דורי – להעביר את אותה התלהבות, את אותה עוצמה של אהבה וכמיהה לארץ ישראל זו חוויה חוץ-גופית. וזה מדהים לראות איך ציבור שלם, שלא – ברוב המקרים הוא היה משוכנע, בטוח, שאלה היהודים היחידים בעולם – נכחדנו; זו הייתה התחושה האישית וגם הקהילתית בחלק מהזמן. והיום תראו איזה פלא – אנחנו מגיעים לארץ ישראל, כנסת ישראל, הריבון, ממשלת ישראל, מחוקקת חוק לשמר את החג הזה לכלל עם ישראל. אומנם עם ישראל הוא זה שמציין אותו, אבל היום הזה גם מזמין את כל אזרחי מדינת ישראל לחשבון נפש, לתפילה, כל אחד בשפתו, בדתו, להתכנס בתוכו. הוא כל כך חשוב. ומכאן הקריאה שלי לרבנים הראשיים, למנהיגות הרוחנית של כלל עם ישראל, לאנשי החינוך: אין להשאיר את היום הזה כיום של יהודי אתיופיה – וגדי, חג שמח; השרה פנינה, חג שמח, או כל חבר אתיופי שאנחנו מכירים, שיהיה לך חג שמח. לא. היום הזה חייב להיות של כל אזרח במדינת ישראל, יהודי שמאמין בדתו, בשיבת ציון. היום הזה חייב להיות, והרבנים הראשיים הם אלה שצריכים להוביל את התפילות בארמון הנציב יחד עם הקייסים; רבני הישיבות, המכללות, האוניברסיטאות. זה לא רק חג דתי, זה חג אזרחי חברתי, ואין לקחת עליו בעלות. אני משחרר את עצמי מבעלות על יום הסיגד הזה. יפה דרשו כל הח"כים שדיברו בעניין הזה, ומאוד אהבתי לשמוע את כולכם. כך החג אמור להיות. הלוואי שבשנה הבאה כבר לא תברכו את חבריכם יוצאי אתיופיה בחג שמח, אלא את כל אזרחי ישראל היהודים: יום חשוב, בואו נעלה לירושלים ונתפלל, ובטח בעידן הזה, בימים כאלה של חשבון נפש אמיתי. הרי מה אנחנו יודעים – מדינת ישראל, עם ישראל החריב את עצמו, לא הם החריבו אותו, בגלל שנאת חינם. ואנחנו היום קרובים אל התהום. היום הזה, יום הסיגד, הוא יום שיכול להיות חלק מהפתרון לנו. אני רוצה להתייחס לבני הקהילה הספציפית עכשיו, בעיקר לדור הצעיר. יש לי תחושה שהדור הזה – יכול להיות שהוא יהיה בין החלשים בשרשרת החוליות של דורות ביתא ישראל. ההורים שלנו, שלא ידעו קרוא וכתוב, ואימא שלי ובני גילה חלקם לא יודעים עכשיו לחייג מספר טלפון, אבל אותם אנשים היו הכי חזקים מבין הדורות של הקהילה, וזכו והצליחו להביא אותנו במסע רגלי לארץ ישראל. ואנחנו במדינת ישראל היום, אנחנו משתלבים, אנחנו צריכים להחליף דיסקט. לא עוד פעם להתעסק באכלו לי, שתו לי. יהיו אנשים שידחפו אתכם לכיוון הזה: הינה גזענות, הנה בגלל שאתם שם. אנחנו כבר הצלחנו, צמצמנו פערים של 3,000 שנה ב-30 שנה. אנחנו באוניברסיטאות, במכללות, בבית המשפט, בצבא, בכל מקום. אנחנו ישראל, ואנחנו שותפים לבנייתה של מדינת ישראל העתידית. היו גאים במורשת, היו גאים בתרבות, באוכל, במוזיקה, בשמות שלכם. אל תאפשרו לעוות את השמות שלכם לשמות אחרים. שם בתרבות האתיופית לא ניתן סתם. אין סתם שם, יש לו משמעות. ומי שיעוותו לו את השם – תתקנו אותו. ההורים שלנו נתנו לנו שמות יפהפיים עם משמעויות. התרבות שלנו היא תרבות מדהימה, של שלום, של תקווה, של אחדות. זו קהילה. יש משפט שאין אותו בשום שפה בעולם, להערכתי. בעברית ניסיתי למצוא – לא מצאתי. יש מילה שנקראת באמהרית "אדרה". אדרה זה כשמשביעים מישהו: שמור לי על זה; אני מבקש ממך שתשמור לי על זה, תעביר את זה לפלוני ולאלמוני, משביע אותך. מילה אחת, אדרה, הסברתי בכמה מילים. אנחנו קיבלנו את המשפט הזה, את האדרה, על ירושלים, שנעביר את זה בשבועה לדורות הבאים. אנחנו היום בארץ ישראל, ואנחנו יכולים להיות אולי הגשר, הפתרון לסכסוך הפנים-חברתי שלנו, השסע בתוך המדינה הזאת. ולצערנו הרב מוציאים אותנו ולוקחים לכיוונים אחרים. אני רוצה לאחל לכלל עם ישראל יום סיגד חשוב, שמח. ולצמים שצמו אתמול – כנראה היה להם צום קל. אבל חשוב מאוד שהכנסת מציינת את זה. גברתי היושבת-ראש, אני יודע שזה חשוב לך, הנושאים של הקהילה ובכלל הנושאים הללו קרובים לליבך. זכית לנהל את הישיבה הזאת, ואני מודה לכם".

שינוי גודל גופנים