ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני): "תודה, אדוני יושב-הראש. מה יש לומר? עוד מהלך חרפתי, ממש חרפה של הממשלה הזאת. קודם היא מציעה מתווה כותל, שהרפורמיות והרפורמיות בכלל מתנגדים אליו, ובצדק, ותכף למה. אחר כך היא מאשרת אותו במין סוג של פשרה. אחר כך היא חוזרת בה מההסכמה של עצמה למתווה שהיא עצמה הציעה. עכשיו היא מחליטה בכל זאת ללכת עליו, אבל אז השרה הממונה, מצפונה לא מאפשר לה להיות ממונה על הכשרה של רחבה בצד, בצד של הכותל, שאפשר יהיה להתפלל בו באופן – אבוי, שוויוני. איזו מילה גסה, שוויון.ואז, כששרת התרבות והספורט מצפונה לא מאפשר לה, שרת המשפטים מודיעה שגם היא מבקשת להשתחרר מהחובה הנוראה הזאת, להיות אחראית לזה שתהיה רחבה שאפשר יהיה להתפלל בה באופן שוויוני – טפו, מי אמרה שוויון ונשארה בחיים עכשיו על מה אנחנו מדברות בכלל ומדברים? אדוני יושב-ראש, אני מבינה שלך זה נראה דבר סביר לגמרי, אבל איך להגיד? למי שעיניה בראשה, זה נראה הזוי ושערורייתי. אם הכותל המערבי הוא אכן מקום כל כך קדוש לכל יהודייה ויהודי, אז איך יכול להיות, שהוא הופך להיות בית כנסת חרדי קיצוני, ואין לכל מי שאינה עונה על הסטנדרט החרדי הקיצוני הזה דריסת רגל במקום הזה? איך יכול להיות שהמקום הכול כך קדוש הזה לכל יהודייה ויהודי, לכל עם ישראל, הופך להיות מקום שמדיר את הרוב המכריע של עם ישראל, הרוב המכריע של היהודיות והיהודים – לא רק בעולם אלא גם בתוך מדינת ישראל? אתה יודע, אדוני היושב-ראש, כשהייתי בצופים, הייתי בטח בת 15, והיה לנו טיול לירושלים, ובמסגרתו באתי כמובן לכותל. הייתי לבושה בחולצת טריקו, במכנסי חאקי שהגיעו לי עדי הברכיים, ויש מצב שהייתי יחפה – נהגתי ללכת אז יחפה. עודי יורדת לעבר הכותל – עוד לא אפילו ממש ברחבה, עולה מולי איש לא צעיר, עם זקן לבן, ומעיל שחור ארוך, ופשוט יורק עליי. חוויה שלא תישכח לעולם. אתה יכול לתאר את זה לעצמך, חבר הכנסת אייכלר, שאת הולכת לך לתומך במקום הכי קדוש לעם שלך, ואת באה עם הקבוצה שלך בשביל לחוות את הקדושה הזאת ואת הקשר ההיסטורי למקום הזה, ומישהו הולך מולך ופשוט יורק עליך? זה קרה לך פעם? מישהו ירק עליך, הרב אייכלר, בהקשר כזה? מסתבר. לא ידעתי אז – הייתי בת 15. לא ידעתי שאני לא מצייתת לתקן המחמיר של בית הכנסת החרדי, שהוא הפך להיות רחבת הכותל. משפט אחרון. גם העברת הסמכויות, שאנחנו מצביעות ומצביעים עליה כאן היום לא תפתור את העיוות הנורא של הפקעת הכותל לטובת סטנדרט חרדי קיצוני שערורייתי, שבשום אופן אינו מייצג היום את היהדות".
ח"כ יעל כהן פארן (המחנה הציוני): "תודה, אדוני היושב-בראש, חבריי חברות וחברי הכנסת. השעה 01:30 לפנות בוקר, וכל חברי הבית, בעיקר מהקואליציה, שואלים אותנו: כמה זמן תדברו? מה, אתם לא רוצים ללכת לישון? אז כן, אנחנו רוצים ללכת לישון, בדיוק כמוכם, אם לא יותר, אבל הצעתי היא שפשוט תסירו מעל סדר-היום חוקים לא ראויים כמו אחד החוקים בתור – של חבר הכנסת מיקי זוהר, לתת הטבות מס לראש הממשלה. אבל לעניין מתווה הכותל, חבריי, הגיע הזמן ליישם מתווה שהוא פשרה בין כל הזרמים, כולל האורתודוכסי, שישבו על המדוכה חודשים ארוכים, ובסופו של דבר הממשלה, כמו שהיא יודעת לתקוע ולדחות, והדחיינות היא אם כל חטאת, אז גם הממשלה שלנו כאן – מישהו קיבל רגליים קרות. הגיע הזמן לחמם אותן, לעשות את מה שהתחייבתם אליו, ולתת לרחבה שוויונית להתרחב ולהיות רחבה ראויה ומתאימה לתפילות מעורבות – כן, של נשים וגברים, כמו שנהוגים במרבית יהודי העולם, ולהפסיק לתקוע טריז ליהדות העולם, שגם כך נמצאת אתנו במשבר עמוק, כי אנחנו פשוט, כל הקריאות שיוצאות מהבית הזה ומהכנסת ובעיקר מהממשלה הן אצבע בעין מול אנשי הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות. הגיע הזמן לקיים ולעשות את רחבת הכותל, ואני חושבת שיהיה ראוי לעשות אותה, ועדיף מוקדם ממאוחר. תודה רבה".
ח"כ איילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני): "תודה רבה לך, היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אני בסך הכול רוצה לדבר דווקא פחות על הרחבה ויותר על המשילות של הממשלה הזאת. אנחנו עבר עמדנו פה מיליון פעמים, ועסקנו בנושא של העברת הסמכויות באופן בכל מני נושאים, אבל בנושא הזה, זה היה לראות את הממשלה ממש בבירא עמיקתא של עליבותה, כי השרה רגב, כשזה היה בידיים שלה, פתאום לא היה לה נוח להתעסק בתפוח האדמה הלוהט הזה. הרב אייכלר, בעיניי זה לא תפוח אדם לוהט כל כך, אבל מסתבר – אתה יודע, בממשלה, בציבור הישראלי, אצלכם זה תפוח אדמה לוהט. אז אין בעיה, טק, היא מגלגלת את זה הלאה. טק, מגלגלת את זה שרה אחרת הלאה. בסוף לוקח את זה שטייניץ. אגב, אני רוצה לשבח את השר שטייניץ, שהא לקח את זה לידיו בתקווה שהפרשה העגומה הזאת תסתיים. חבר הכנסת גליק, אתה יודע שאני לא טועה בעובדות, גם אם אני לא מדייקת ביחס לחוק הזה, וכמנהג המקום, אדוני, כי הרי דיברנו לפני רגע על מנהג המקום – כמנהג המקום אני מדברת על מה שאני רוצה – לא על מה שאתה רוצה, אדוני, גם אם אני מאוד-מאוד עייפה בשעה הזאת. לכן אני אומרת לכם תפסיקו לקרוע את הציבור ואת העם היהודי. תפסיקו לעשות את זה. יש להם מקום שם, ויש להם מקום בלבנו, ואנחנו זקוקים להם, והעובדה שאתם ממשיכים להתנהל בצורה הזאת אחרי שכבר היה סיכום בממשלה, היא באמת-באמת שיא העליבות. אז עכשיו בואו נראה אתכם באמת מקבלים את ההחלטה. הציבור הישראלי, אגב, לא מבין מה הבעיה הגדולה, אדוני היושב בראש. זה נכון, אגב, שהוא גם לא לגמרי מבין למה כל כך חשוב להיות במערכת יחסים טובה עם יהדות אמריקה. גם את זה הוא אולי לא כל כך מבין. אנחנו כאן יודעים, מה המשמעות שלהם שם, כשאנחנו צריכים אותם, ואנחנו גם יודעים, גם אם לא היינו זקוקים להם מבחינה אסטרטגית וביטחונית, לא אחת אנחנו יודעים שאת העם היהודי, אפשר יהיה לשמור עליו רק אם הוא ימשיך להיות ביחד, אדוני היושב בראש – לא אם אנחנו נמשיך להתפורר כך בינינו. תודה רבה".
ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני): "אנחנו צריכים להיות שוטים גמורים כדי להמשיך ולקרוע את הקרע הגדול והכואב והמסוכן שמתרחש בתוך העם היהודי. נכון, היום יהודים, גם רפורמים וגם קונסרבטיבים וגם יהודים ששייכים לזרמים נוספים יכולים לבוא לכאן מתוקף חוק השבות גם, אבל ההרגשה שלהם, שהם יכולים בעצם להיכנס לבית, אבל לעולם בגלל בין השאר, היחס שהם מקבלים כאן בבית הזה והאמירות שנשמעות גם בבית הזה, הם לעולם לא יוכלו להיות חלק מהמשפחה. בעיניי, זה דבר חמור מאוד, כי אתם יודעים, השנה הזאת ציינו וחגגנו 70 שנה לעצמאותה של מדינת ישראל, לפריחתה, לשגשוגה. אין שום ספק, שאם יש משהו אחד שיכולה להיות עליו הסכמה מקיר לקיר, שיהדות אמריקה תמיד היתה שם, אבל כל מי שעיניו בראשו וטיפה ער ומכיר את מה שקורה בקרב יהדות אמריקה שומע את אותו משפט שוב ושוב. אנחנו בני הדור הוותיק – כך הם אומרים לנו – אנחנו נהיה שם עבור מדינת ישראל, לא משנה מה. לא משנה עוד כמה עלבונות והטחות ובאמת דברים חמורים אתם תטיחו בנו – אנחנו נהיה שם עבור מדינת ישראל, אבל הילדים שלנו כבר לא יהיו פה עבורכם, ובעיניי, זו טרגדיה של ממש – קודם כל, כי לעם היהודי אין הפריבילגיה להתפלג, להתפצל ובעצם להתפזר ולהיפרע זה מזה. ואני חושב שמעבר לזה, מדינת ישראל צריכה להבין – או יותר נכון, ממשלת ישראל, שהמשוואה הזאת, שהיהודים באמריקה הם מספיק טובים כדי לאסוף תרומות עבור ילדי הנגב או עבור פריחת הגליל, ולעשות לובי בוושינגטון עבור צרכים ביטחוניים של מדינת ישראל – בשביל זה הם יהודים מספיק טובים ומספיק כשרים, אבל כדי להיחשב יהודים, בשביל לעשות את הפרקטיקה כפי שהם מאמינים בה, בכותל או בכל מקום אחר – בשביל זה הם לא מספיק כשרים – זו משוואה שלא תחזיק עוד הרבה מאוד זמן מעמד. אני חושב שקודם כל אנחנו צריכים להבין בפני איזו סכנה אנחנו עומדים, ולשנות את המשוואה הזאת מן היסוד. תודה רבה".
ח"כ רויטל סוויד (המחנה הציוני): "אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מתקשה להבין את השיתוק שאחז השבוע בוועדה שאמורה היתה לקבל החלטה על השיפוצון ברחבת רובינזון. אנחנו באמת מדברים על חלק לא מרכזי בכותל, צדדי, שקיים כבר עשרות שנים, חלק שמשתרע על פני שטח של 30 מטרים. השיפוץ שלו הוא איזה מטר וחצי. משהו כל כך שולי, כל כך לא בעל חשיבות, כל כך לא מהפכני. משהו שהוא ממילא קיים. ופתאום ראינו, איך השיתוק אחז את השרים. פתאום ראינו, איך שרת התרבות ושרת המשפטים פשוט לא מסוגלות לקבל החלטה. המשילות, המשילות, אנחנו שומעים. על הרצון לשלוט. על הרצון להשליט מדיניות. צריך בשביל זה להחליף את היועצים המשפטיים, לשנות סדרי עולם, להחליש את בית המשפט העליון. מה לא צריך לעשות בשביל המשילות? ופתאום ברגע שצריך לשבת שם באיזו ועדה כל כך איזוטרית, ולדבר על שיפוצון ברחבה שכבר קיימת, פתאום יש שיתוק. ואני רוצה לומר לכם, זה מאוד כואב. זה כואב, כי יש פה, מלבד הפחד והחולשה והחוסר התמודדת והכניעה, בין היתר, אדוני היושב-ראש, גם לסיעה שלכם, יש פה בעיקר ויתור. יהדות העולם היא לא רק היהודים שיושבים במדינת ישראל, ואין לנו מונופול על היהדות. אז אתה יכול אולי להחליט שיהודים רפורמים וקונסרבטיבים, אתה לא מקבל את הדרך שלהם. בסדר. אז הבת שלך לא תתחתן אתם, וגם הבן שלך אולי לא, אבל אנחנו יכולים לקבל החלטה עבורם, איך הם יעבדו את הקב"ה, כפי שהם רוצים? אנחנו נחליט עבורם? אנחנו נקבל החלטה עבורם שהם לא יכולים להתפלל ברחבת רובינזון? ואנחנו נקבל החלטה עבורם שגם לא נשפץ את הרחבה הזאת? ואני רוצה לומר לסיום, משפט שהוא מאוד – אנחנו למעשה מוותרים על מחצית מהיהודים שיש היום בעולם. אנחנו עושים את זה כשיטה, בהליך הולך ומזדחל ומסלים, ואנחנו אומרים להם: אנחנו לא רוצים אתכם, ואין לנו הזכות לעשות את זה".
ח"כ יואל חסון (המחנה הציוני): "או, עכשיו השר הגיע. לפחות אני יודע שהממשלה מקשיבה לדבריי, לכן אוכל לומר אותם. עכשיו נאמר ברצינות. אנחנו נצביע בעד העברת הסמכויות, בניגוד למה שבדרך כלל אנחנו עושים בהקשרים הללו, מסיבה אחת פשוטה: אנחנו ערים למשבר הגדול שיש בעם היהודי בתפוצות, ובעיקר בארצות הברית. אני מאוד גאה על הקשר שיש לי עם יהדות ארצות הברית, ובמשך שנים ביקרתי וסיירתי והייתי ובפדרציות ובפגישות, ומי שעוד לא היה, יכול לדעת ולספר ולשמוע, כשהיית יושב אתם בפדרציות או בארגונים, הם היו מדברים על ישראל, היו מדברים על האתגרים של ישראל, היו מדברים מה אפשר לעזור לישראל, היו מדברים על הבעיות הביטחוניות, על הבעיות המדיניות, כל הבעיות הכלכלית. על זה היו מדברים אתך.ואני יכול לומר לכם שבשנה האחרונה, אפילו קצת יותר, כשאתה יושב עם יהדות ארצות הברית, ולא רק, ועם הבכירים שבהם, הם מדברים כבר על עצמם. הם מדברים על איך לשמר אותם כעם יהודי בתפוצות, בגולה. הם מדברים על האכזבה שלהם מהקשר עם ישראל והזלזול של הממשלה אליהם. אני אומר לכם משהו מאוד פשוט. לנו להיות יהודים מאוד קל. מאוד קל לנו, לממש את היהדות שלנו להביא אותה לידי ביטוי. קודם כל, בעצם זה שאנחנו חיים כאן, אנחנו מרגישים יהודים, אבל גם אם אנחנו רוצים ללכת לבית הכנסת, מאוד קל לנו ללכת לבית הכנסת. כנראה, כל אחד מאתנו רק יחצה את הכביש, וימצא בית כנסת. אבל בשביל יהודי בארצות הברית ללכת לבית כנסת, זה לא ללכת; זה ברוב הפעמים לנסוע, כי אין לו באמת דרך אחרת. ומי אנחנו, העם היהודי, קטן גם ככה במספרים, שאנחנו יכולים עכשיו לשפוט עכשיו את אחינו היהודים, אם הם יהודים טובים או פחות טובים, אם הם הולכים בדרך שלך או בדרך אחרת. כולם יהודים. כולם בני העם היהודי. את כולם צריך לחבק. אנחנו לא כאלה רבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא החוצה מהמחנה. ולכן אני מאוד מקווה שראש הממשלה, ומבחינתנו זה מבחן – לכן הסכמנו להעביר את הסמכויות אליו. אנחנו מקווים שראש הממשלה יעמוד במילתו, ומתווה הכותל ייצא לדרך, והרחבה תושלם, והדברים שהוא הבטיח ליהדות ארצות הברית והבטיח לציבור אכן יקרה. זה יהיה פתח של סובלנות, פתח של שיתוף, פתח של חיבוק שיכול גם להביא בהמשך לפתרון של בעיות אחרות".
ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) : "תודה, גברתי יושבת-הראש. תראו, השרות בממשלה שסירבו לשבת בוועדה, ברחו מבשורה. יש כזה נוהג שכשמגיעה בשורה לא נעימה, בורחים ממנה, או חושבים שהיא לא נעימה. זה היה מביש. זה היה מביש לשמוע שבממשלת ישראל יושבים שרים ושרות שיכולים לפתור בעיה יסודית ועמוקה, שיש לה משמעויות ארוכות טווח על יחסי ישראל והתפוצות, והידיים שלהם רועדות והם לא מוכנים או מוכנות לקפוץ למים. הם מוכנים לעשות כל מיני דברים, בעיקר בשביל להיות בשולחן הזה דמוי הפרסה, אבל כשזה מגיע לרגע של החלטה ואומץ, הם לא שם. כמובן שזה לא מפריע לנסוע ולבקר ולהיפגש ולהשמיע הצהרות, ויש דברים שרואים מכאן ורואים משם, ונוסעים, ופוגשים ומרפרפים אותם. בסוף, כשזה מגיע לנקודת ההכרעה וצריך להקים איזה ועדה – זה הכול עניין טכני בסוף, כי כבר יודעים שזו החלטת ממשלה. כל מה שצריך זה להגיד: יאללה, נצא לדרך, נרחיב את הרחבה הזאת, נעשה שם איזושהי פינה – גם זה עלבון בפני עצמו – בורחים. בורחים, לא מוכנים לקחת את האחריות. תראו, ההיסטוריה לא תסלח לא לשרים האלה ולא לכנסת הזאת ולא למדינת ישראל בשלב הזה של חייה על ההתנערות מיהודי התפוצות, ובעיקר מהקבוצה העיקרית שבהם, יהודי ארצות הברית. רוח רעה מנשבת שם – דיבר על זה ידידי יואל חסון. אנחנו יושבים ומדברים איתם, אנחנו שומעים דברים שלא הושמעו בעבר בשיח הזה בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות. הם הולכים ומתרחקים מאתנו ואנחנו הולכים ומתרחקים מהם בחוסר אחריות מוחלט. יש מעט מדי יהודים בעולם הזה כדי שיריבו אחד עם השני. יש מעט מאוד יהודים אחרי השואה ואחרי כל מה שעבר עלינו, ואנחנו מרשים לעצמנו לדחוק אותם החוצה ולומר שבאוהל הזה שלנו צפוף, אין מקום עבורם, תלכו מפה. אני אומר לכם, בהיסטוריה, במבט לאחור, עשר, עשרים, שלושים שנה, כשיבדקו איפה התחיל הקרע ואיפה עוד אפשר היה לעצור אותו, זה המקום, והממשלה אינה עושה את הדבר הנכון והראוי. תודה רבה.
