ח"כ עדי קול: המדינה הכזיבה את היוצאים בשאלה

אני בן עשרים ואני רואה את עצמי עושה את זה כנגד כל הסיכויים. במסגרת הועדה לפניות הציבור, ח"כ עדי קול קיימה ישיבה מיוחדת שנועדה לבחון את תופעת ה"יוצאים בשאלה". בדיון עלו עדויות מפי גברים ונשים שיצאו מהעולם החרדי וכן השתתפו נציגים מהמשרדים השונים" משרד החינוך, משרד הכלכלה ועוד. בין העדויות היה ניתן לשמוע את יוסי יוצא בשאלה:" בסוף באמת עשיתי את זה. התגרשתי, יצאתי בשאלה ובעצם נחתתי בעולם זר, בעולם מנוכר, בעולם שאם אני אתחיל לתאר, כל סדר היום מהבוקר עד הערב – הכול חדש."   ואת ישראל: "אני בן עשרים ואני רואה את עצמי עושה את זה כנגד כל הסיכויים". יו"ר עדי קול בתגובה: האנשים האלה נופלים בין הכיסאות".

סדר היום:סיוע של המדינה ליוצאים בשאלה
 
היו"ר עדי קול: בוקר טוב, אני שמחה לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור, מבחינתי בפורמט חגיגי. אני קצת מתרגשת כי הנושא הזה מעסיק אותי כבר זמן ואני שמחה שהגענו לדיון הזה. אני אומרת מראש לכל מי שנמצא כאן – חלקכם פעם ראשונה בדיון בוועדה הזאת – שזה לא יהיה הדיון האחרון בנושא. אני פותחת נושאים, אני עוקבת אחריהם ומלווה אותם עד שנקבל את התשובות והמענים בהם אנחנו מעוניינים. הרבה פעמים קשה לקבל את התשובות והמענים במפגש ראשון ואני חייבת להגיד שקשה עוד יותר בסוגיה הזאת בה אנחנו דנים.
 
בשבוע האחרון, ועוד לפני כן, ניסיתי לדבר עם המשרדים ולכן גם היה חשוב לי שנציגת משרד החינוך תהיה כאן, כדי לנסות להבין מה נעשה ואיך המשרדים מתמודדים היום עם תופעה שאני חשבתי שקוראים לה יוצאים לשאלה אבל למדתי שקוראים לה יוצאים מהעולם החרדי ואני מקבלת לחלוטין שיכול להיות שזאת הגדרה טובה יותר.
 
….
 
היו"ר עדי קול:  ניסיתי לבדל את הקבוצה הזאת ולראות איזה מענה המדינה נותנת היום לקבוצה שנקראת יוצאים מהעולם החרדי על כל גווניו ולא קיבלתי מענה. עד כדי כך היה קשה לקבל תשובות לגבי נתונים, מספרים, באיזה מספר מדובר. קיבלתי מספרים שונים, בעיקר בעזרת העמותות ואני אגיד לאורך כל הדיון הזה שאני חושבת שאלמלא העמותות, חלק מהאנשים היו נאחזים בחיים. זה ממש עניין של הישרדות. עמותת הלל הידועה וגם יוצאים לשינוי, שתי עמותות שבאמת עושות עבודת קודש ואני בטוחה שגם הפונים שנמצאים כאן יאמרו זאת.
 
אני חייבת לומר שבמשך שנים אני בתהליך של חיפוש מקום ותחושת שייכות בעצמי ואני חושבת שאין דבר יותר חשוב בעולם הזה מלהרגיש שייך. הקושי הגדול או הסיפור ששמעתי חוזר אצל כל האנשים שפגשתי שמתארים את סיפור חייהם – תחושת התלישות. חוסר השייכות לכאן ולכאן. שני עולמות, עולם אחד שבו גדלו, שם המשפחה נמצאת, הקהילה והסביבה, והעולם האחר שלמעשה אין בו אף אחד, אלמלא התמיכה של העמותות. אין משפחה, אין חברים ובעיקר גם אין מודעות לתרבות, לכללים, הרבה פעמים לשפה והכי חשוב, אין כלים להתמודד. אני חושבת שזה קושי נורא. אני, כמי שכיום מייצגת אתה מדינה, מרגישה שהמדינה הכזיבה את הקבוצה הזאת. הדוקטורט שלי הוא בתחום של זכויות ילדים ואני כל הזמן מסתכלת על הילד ומה המדינה חייבת לו. אני חושבת שהמדינה צריכה לתת לילד זכויות באשר הוא אדם ולא כיוון שהוא הבן של ההורים שלו, ואם יש זכות לחינוך, היא צריכה להיות ממומשת ומוגשמת גם אם ההורים באיזשהו מקום בחרו חינוך אחר, בחרו לתת חינוך שהוא חינוך חרדי ואני מניחה שהמערכת החינוכית מכינה לעולם החרדי אבל ברגע שעוברים מעולם לעולם, יש איזשהו חוסר ופער שאני רואה את המדינה כאחראית להשלמתו אבל אני לא בטוחה שהמדינה רואה זאת כמוני. זאת התפיסה שלי. אני חושבת שאנחנו צריכים לראות קודם כל מה יש בפער הזה, מה חסר, וזאת השאלה הגדולה.
 
אני לא מכירה מספיק את אורח החיים החרדי כדי להבין מה חסר לכם עכשיו כשיצאתם ואיך אנחנו יכולים לעזור. המטרה שלי היום היא קודם כל להבין את הבעיה, את הקשיים, את ההתמודדות, את התהליך ואחר כך לראות מה חסר כדי שתוכלו אתם להשתלב השתלבות מלאה, אם זה באמת בלימודים, בעבודה, בחיי משפחה. אני מבינה שהמורכבויות הן רבות ולכן היה חשוב לי שיגיעו נציגי כמה משרדים.
 
למיטב הבנתי יש שתי קבוצות אוכלוסייה, קבוצה של צעירים שנפלטים מהישיבות בגיל צעיר, בגיל 16-18 ואין להם מענה ומסגרת, ויש קבוצה של מבוגרים. בגיל 16-18 אני חושבת שפחות או יותר יש מסגרות, ואולי לא מסגרות טובות, אבל אני לא בטוחה – כך הבנתי מבדיקה ראשונית – אבל הקושי הגדול הוא אצל הבוגרים. שוב, מה עושים בצבא. מי שמלווים אותנו, ובעיקר נציגת הצבא שנמצאת כאן, אני עוסקת הרבה עם חיילים עניים והעובדה שחיילים מגיעים לצבא ללא עורף משפחתי, ואז איך הם מקבלים את המענה. הרבה מהפניות שהגיעו אלי היו של אנשים שיצאו מהעולם החרדי, התגייסו לצבא והמשפחה התנכלה להם או התנכרה או לא היה לה קשר אתם והם נותרו ללא כל מענה בצבא. אנחנו מדברים על זה ועוסקים בזה, והצבא עושה תהליך מאוד מאוד משמעותי כדי למצוא להם מסגרת אבל אז הם משתחררים מהצבא ומתחילים את החיים והחיים הם מאבק והם מאבק לכולם.
מישהו אמר לי השבוע משפט שמאוד מצא חן בעיני, שהחיים הם תקופה קשה. אני חושבת שזה עונה להרבה מאתנו שהבינו והתחברו. אני חושבת שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו עוזרים.
נמצאים כאן פונים רבים. כמו שאתם רואים, החדר הוא אמנם גדול אבל האווירה היא אינטימית ואני אשמח שכל מי שרוצה לדבר, תהיה לו הזדמנות. נמצאים כאן נציגי המשרדים שאני לא יודעת עד כמה הם מכירים את הסיפור אבל ארצה לשמוע מה עברתם ומה אתם עוברים, עד כמה שתרצו ותסכימו לספר לנו.
 
היידי מוזס (פעילה חברתית):  …יש שתי נקודות אליהן רציתי להתייחס. הראשונה, הנוער, גילאי 12, 13 ו-14. אפשר למצוא אותם בכיכר החתולות, בכיכר ציון, אפשר למצוא אותם בבית שמש, אפשר למצוא אותם ברמת שלמה ובכלל בכל הארץ. אני יודעת שהגופים כאן לא כל כך מטפלים בהם כי הם מתחת לגיל 18. אנחנו עכשיו בהקמה של ארגון שבעצם כן יטפל בהם מכל הצדדים. תהיה עובדת סוציאלית שנמצאת בוועדות שקובעות איפה הילדים נשארים. אנחנו דואגים לכל השאר. יש את העניין של אימהות שלוקחים להן את הילדים בגלל שהן מחליטות לא להיות חרדיות. קודם כל יוצאים להן רצח אופי ועל זה אני רוצה שנעמוד באופן מאוד חזק.
 
בריאות הנפש של הילד הם אבא ואימא ומי שלא מכיר את זה, יש לי כאן אבא שהוא יושב ראש סיעת יהדות התורה, חבר כנסת, ולמרות שהוא חסידי ואני לא, אנחנו יודעים איך לחיות עם זה ואיך כן להיות קרובים לאבא ואימא. מבחינתי זה הדבר הכי חשוב.
 
….
 
בלה מנדל (יוצאת לשאלה): אני עוד מעט בת 25, אימא לשני ילדים, גם אני יוצאת מהעולם החרדי, ממאה שערים, ועברתי מאבק מאוד קשה כדי לקבל את הילדים בחזרה אחרי שנתיים שלקחו אותם בשיתוף פעולה של הרווחה וכמו שהיידי אמרה, עשו לי רצח אופי בגלל היציאה בשאלה.
 

 
בלה מנדל (יוצאת לשאלה): אני סבלתי מאלימות במשפחה ובעצם לא היה מענה במקום ממנו הגעתי. יש כן מענה בעולם החרדי למקרים כאלה אבל מהעולם אני הגעתי ממנו, המאוד פנאטי, אם אתם יודעים מה זה נטורי קרתא וגופים כאלה כמו נטורי קרתא, מאוד קשה לאישה לפנות לגוף זר. היה מאוד קשה לצאת מהמצב האלים בו הייתי בבית. אחרי כן כאשר בחרתי לצאת מהעולם החרדי, היה גם קשה לקבל את הילדים לחיים בהם בחרתי, מה עוד שההסתגלות לעולם החדש הייתה בלי שפה. אני למדתי בבית ספר באידיש ולא למדתי עברית. בבית הספר למדנו דקדוק בגלל המקרא, אבל גם הנושא הזה של השפה הוא מאוד לא פשוט כי בעצם מגיעים לעולם הגדול בישראל, יודעים עברית אבל לא מבינים את הקודים החברתיים ובאיזשהו מקום יש בעיית תקשורת עם חילונים רגילים. באמת מזל שיש את עמותת הלל אליה הגעתי כי אז הכרתי עוד אנשים כמוני, דבר שנתן לי כוח. כמובן המלווים שם וכל המתנדבים עזרו לי הרבה גם כשקיבלתי את הילדים וגם במאבק. הם לא הצליחו מבחינה משפטית, אבל כן נתנו לי תמיכה וזה דבר מאוד חשוב.
כמו שציינתי בעבר, חשוב שיהיה סל קליטה. המצב של מי שיוצא מהעולם החרדי ואין לו קשר עם המשפחה הוא כמו מצבו של פליט והוא צריך זכויות.
 
היו"ר עדי קול: יצאת, את בלי הילדים, לאן הלכת? איפה ישנת?
 
בלה מנדל (יוצאת לשאלה): אני בהתחלה הייתי בפארק שעות על גבי שעות ולא ידעתי לאן ללכת. במקרה שלי הייתי במקלט לנשים מוכות כי היה מקרה של אלימות, אבל יש כמה וכמה חברים שהכרתי – בין אם זה בהלל ובין אם לא בהלל, בין אם זה בלונדון ובין אם זה בישראל – שבהתחלה הם ברחובות. כמובן בהלל יש גם דיור שבסכום סמלי אפשר לשהות בו אבל הוא לא מיועד לאלה שיש להם ילדים. צריך למצוא פתרון לאלה שיש להם ילדים. צריכה להיות אופציה לדיור. בהלל אין תקציב, כך שאין הרבה מקומות ולכן לא כולם יכולים להיכנס ויש כאלה שצריכים לישון בהתחלה אצל חברים. מכיוון שבהלל אנחנו מאוד מבינים אחד את השני, לכן עוזרים אחד לשני אבל זה כמובן לא מספיק.
יצאתי בלי לימודי ליבה וגם זה דבר שהקשה עלי במציאת עבודה וגם בנושא הזה צריך לראות איך אפשר לקדם כך שכן יוכלו להסתגל לעבודה ולשכר.
חשוב לציין את נושא הסודיות. אם דואגים לדיור – אפילו כמו קומונה – זה צריך להיות סודי כך שאם אבא או אח רוצה למצוא את אותו אחד במשפחה שיצא מהעולם החרדי, שלא ימצא אותו שם כדי שלא יוכלו להתנכל לו וקורים דברים כאלה.
 

 
יאיר הס (מנכ"ל הלל , האגודה ליוצאים לשאלה): שיבי, אני רוצה להחזיק אותך עוד דקה אחת כדי שבאמת נייצר דיאלוג. אני רוצה לומר שיש כרגע הרבה פרויקטים מבורכים מאוד שמשרד החינוך מתחיל, כמו שאמרת, להפעיל בשביל לאפשר השכלה אקדמית לחברה החרדית. מה שצריך לדאוג זה שכל הפרויקטים האלה, כל המכרזים שיוצאים בעקבות הפרויקטים האלה, ייתנו מענה בתוך המכרז גם לאותו פלח אוכלוסייה של היוצאים לשאלה. אנחנו מבינים שכדי שהמכללה החרדית תצליח, היא לא יכולה להכניס יוצאים לשאלה בכיתה יחד עם החרדים כי החרדים יברחו. אנחנו לא מנסים גם לעשות את הדבר הזה ואין לנו שום עניין לפגוע בחברה החרדית או לייצר משהו שיפגע, בוודאי לא בתהליך שאנחנו רואים אותו כל כך מבורך שהוא רכישת השכלה בחברה החרדית.
 
אנחנו מחפשים את הדרך ליצור איזושהי קבוצת עבודה משותפת של משרדי ממשלה ועמותות ולמצוא את הדרך לתת את המענה הזה. כמו שאנחנו רואים היום, העמותות נמצאות לבד בחזית הזאת וכל היוצאים לשאלה שנמצאים כאן מקבלים את הסיוע מהעמותות בלי תמיכת הממשלה.
 
….
 
ישראל (יוצא לשאלה): נולדתי וגדלתי באחת החסידויות המרכזיות בירושלים. בגיל 21 מאסתי בדרכם ובחרתי את דרכי שלי ללא תמיכתם וללא ידיעתם. בודד וגלמוד נטלתי את מטלטלי ויצאתי לדרכי. התגייסתי לגדוד החרדים נצח יהודה וסיימתי מסלול קרבי. לאחר כשנה הועברתי לגדוד 55 מאחר שחיללתי שבת בפרהסיה. עם גיוסי לצבא אפילו תעודה של 12 שנות לימוד לא הייתה בחיקי. תוך כדי השירות ניסיתי להשלים פערים עד כמה שיכולתי. התחלתי ללמוד אנגלית ועשיתי בגרות בתנ"ך. נלחמתי בכל הכלים שעמדו לרשותי, החל במח"ט, עובר ברמטכ"ל וכלה בשר הביטחון, נלחמתי כדי שיקצרו לי את השירות בשנה וכך אוכל ללמוד ולהשלים בגרויות בשנה השלישית כפי שהתחייבו לי ביום גיוסי כמו לכל חבריי בגדוד החרדי שמקבלים בשנה השלישית לימודים והיוצאים בשאלה לא מקבלים את זה ולא ברור למה.
 
….
 
ישראל (יוצא לשאלה): מיותר לציין שהובסתי במלחמתי זו ודרישתי לא נענתה תוך כדי אפליה ברורה והבחנה בין דם לדם. כיום אני בגיל 25, בשלב האחרון של הבגרות ולפני פסיכומטרי לקראת תואר ראשון במדעי המדינה. המדינה לא עשתה דבר כדי לעזור לי ולחבריי היוצאים. המדינה הפקירה אותנו פעמיים, פעם אחת כשמנעה מאתנו לימודי ליבה בהיותנו חרדים ופעם שנייה לאחר ששינינו את דרכנו וציפינו לקצת יחס מהמדינה, נזרקנו בצדי דרכים ומאכל לכלבים. לסיום. חובה על המדינה לכפות לימודי ליבה על כל חלקי האוכלוסייה ללא הבדל דת, גזע ומין, לעזור ליוצאים לצבא להפסיק את האפליה הנלוזה בין חרדים ליוצאים בשאלה ולעזור במימון השלמתה השכלה. בידכם הדבר ומחובתכם לעשות זאת כדי שתוכלו לומר ידנו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו.
 

 
יוסף פיינהנדלר (יוצא לשאלה): האמת שאצלי זה היה תהליך ממש ארוך. כלומר, את היציאה בפועל, את ההורדה של הזקן והפאות – היה לי זקן ופאות ארוכים, הייתי חסיד – עשיתי רק לפני שנה וחצי. קדם לזה תהליך ארוך פנימי וגם לא פשוט מול המשפחה. ההורים שלי מנהלים מוסדות די ידועים של חזרה בתשובה ולא רציתי להכאיב להם. לכן לקח לי זמן לעשות את זה אבל בסוף באמת עשיתי את זה. התגרשתי, יצאתי בשאלה ובעצם נחתתי בעולם זר, בעולם מנוכר, בעולם שאם אני אתחיל לתאר, כל סדר היום מהבוקר עד הערב – הכול חדש. זה מתחיל בזה שבבוקר אתה מחפש עבודה.
 
….
 
מגי קורן (מנהלת אגף חינוך למבוגרים, משרד החינוך): אני לא אתחיל דווקא בצד המקצועי. אני רוצה לומר שישבתי כאן, אמנם הוזעקתי, ואני שמחה שהגעתי. הסיפורים שלכם מעוררי השראה, בעיקר על הבחירות שאתם עושים ומאמינים שלמידה והשכלה הוא הפתרון, כפי שאני חושבת.
אני רוצה עוד לומר בנימה אישית לחברת הכנסת עדי קול שהיא פנתה אלי וזאת הייתה הפעם הראשונה שחבר כנסת מגלה עניין בנושא של למידת מבוגרים.
 
עכשיו לעניינים המקצועיים. אני מנהלת האגף לחינוך מבוגרים ויש לנו מגוון מענים על פי הסיפורים שאתם הצגתם כאן, באמת יש מנעד של סוגיות וצרכים שאני חושבת כמו ששיבי, יועץ השר אמר, זאת סוגיה שצריך ללמוד אותה לעומק. אני לא אוהבת לתת פתרונות קסם. אני רוצה לבחון את זה. לא רק זה אלא שאני ממליצה – אני כבר אומרת – על דיון בין משרדי מערכתי שייתן מענים שעונים לצרכים הרלוונטיים שלכם.
 
היו"ר עדי קול: כי אתם לא נותנים מלגות.
 
מגי קורן (מנהלת אגף חינוך למבוגרים, משרד החינוך): עלו כאן כמה דברים שלא היו מדויקים ואני רוצה לומר את הנתונים. המכינות הקדם אקדמיות הן בשותפות של שלושה גופים: הקרן לחיילים משוחררים, משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה-ות"ת. מי זכאי להתקבל למכינות? הזכאות לסיוע היום עומדת מגיל 19 עד 26 למעט גברים חרדים שהוחרגו עד גיל 36. אז הם מקבלים מלגות של שכר לימוד ומלגות קיום שהשנה מלגות הקיום מטעם משרד החינוך הופסקו בגלל בעיות תקציב.
מי ששירת בצבא, יש לו את כל התמיכה של הקרן לחיילים משוחררים, כמו שציינת בסיפור שלך, שזאת גם מלגת קיום שאמנם היא לא מספיקה לצרכים שאתה תיארת, אבל היא בהחלט הטבה מאוד גדולה שחלק גדול מהאוכלוסייה שאינה חיילים משוחררים לא זכאית לה.
המכינות גם בנו מסלולים שהם מגוונים ונותנים מענה בתוך המח"רים ולא תמיד הנתונים שכל אחד מגיע אתם יכולים להיענות. יחד עם זאת, בודדים משתלבים. יכול להיות שבמסגרת המכינות צריך לחשוב על פתרון שייתן מענה. זה לגבי המכינות.
 

 
היו"ר עדי קול: אנחנו מסכימים שהאנשים האלה נופלים בין הכיסאות.
 
מגי קורן (מנהלת אגף חינוך למבוגרים, משרד החינוך): נכון. חוזר בשאלה לא ייכנס למכינה של חרדים.
 

 
חיה אדלר: אני מחלקת את זה לשתי קבוצות. בהיבט של מיצוי כוח אדם, הנתונים הם כאלה שמי שקציני המיון יודעים – ואני מדברת בקצרה כפי שביקשת – שבמקרים של חיילים שהציגו את עצמם כיוצאים בשאלה, כי בסוף אנחנו מתבססים על מה שאותו מועמד לשירות ביטחון אומר על עצמו, בא מרקע חרדי וכרגע אינו חרדי, קציני המיון יודעים שניתן והם שולחים אותו בהתאם להתרשמותם מראיונות השיבוץ למיונים למקומות שהם מעבר לנתונים היבשים שמן הסתם מתבססים גם על השכלה ועל מבחנים שנעשו לפני כן.
 
יש ערוץ של השלמת השכלה תוך כדי שירות שזה תג"ת שקורה גם עם חיילים אחרים וזה בשיתוף פעולה עם משרד החינוך.
 

 
ישראל מאיר סומפולינסקי (יוצא לשאלה): מדברים על צבא, מדברים על לימודים, אבל בגדול זאת הזדמנות שווה. אומרים שרק חמישים אחוזים מהישראלים ממשיכים בסוף לאוניברסיטה, בסדר, אבל אם אני רוצה להיות בין החמישים אחוזים האלה, שתהיה לי את האפשרות. כרגע אני אפילו בלי ABC ומכאן להגיע לחמישים אחוזים אלה, זה כמעט בלתי אפשרי. אני עכשיו בתחילת הדרך. אני בן עשרים ואני רואה את עצמי עושה את זה כנגד כל הסיכויים. מה שאפשר להקל ומה שאפשר לתת בתוך כל המצב הזה, זה מבורך.
 

 
נסים בן לולו (השירות לטיפול בנוער, צעירים וצעירות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים): אני אשתדל להיות ממוקד וקצר. אני מהשירות לטיפול בנוער, צעירים וצעירות מגיל 13 עד 25. קודם כל, באיזושהי נימה אישית. הסיפורים שעלו כאן מאוד ריגשו אותי. יחד עם זאת, הייתה לי איזושהי תחושה של פספוס. כשעמדתי בתור בבידוק, פגשתי את אחת הבחורות שדיברו כאן וגילינו שאנחנו בדרך לאותה ישיבת ועדה. אמרתי לה שאני ממשרד הרווחה והיא אמרה לי שחבל שלא עזרנו לה. ככה הסתיימה השיחה. נפרדנו והגענו לכאן. כששמעתי את הסיפור שלה אמרתי לעצמי שהיא יכלה כל כך להיעזר בשירותים שיש לנו היום לא קשר לקונטקסט בו אנחנו עובדים.
 

 
נסים בן לולו (השירות לטיפול בנוער, צעירים וצעירות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים): אני מבקש להתייחס לעניין של המענים. לאחר מה ששמעתי היום, קשת הצרכים היא כל כך רחבה, רצף כל כך גדול החל מהצרכים הכי בסיסיים וכלה בצרכים יותר מורכבים של חינוך, השכלה ואקדמיה, אני חושב שהמענה צריך להיות משהו ברמה לאומית, ברמה בין משרדית. יש לנו עכשיו תכנית עם משרד החינוך ועם משרד הביטחון. כשחוברים כמה משרדים יחד, הדברים עובדים כי שום משרד בפני עצמו לא יכול לתת מענה.
 
שרה פישר (יוצאת לשאלה): אני עשר שנים בעמותת הלל. אני עצמי מורה מחנכת בבית ספר ממלכתי עם שלוש שנים עבודה במחלקה לקידום נוער בעיריית תל אביב. אני מכירה את שני הצדדים כי אני עצמי בת למשפחה חרדית בת תשעה ילדים. אני לא בקשר עם המשפחה. עברתי תהליך שלם ואני עצמי גם מתנדבת היום בהלל, גם בפרויקט של אימהות חד הוריות. אפשר להגיד שאני מכירה את שני צדי המפה. אני מחנכת עם תואר שני עם רקע בחינוך בלתי פורמלי ובחינוך פורמלי.
אני שומעת את כל הצדדים ואת כל הדין. קודם כל, חוזרים בשאלה מהווים תופעה שההיקף שלה הולך ומתרחב ולכן כן צריך למצוא לה הגדרה. בניגוד לחוזרים בתשובה, מדובר באוכלוסייה שבסופו של דבר תפיק רווח אדיר למדינה ואני לא נכנסת עכשיו להבדלים הרגשיים, מה קורה לחוזר בתשובה שנכנס לקהילה החרדית ומה קורה לחוזר בשאלה שנכנס לקהילה החילונית.
אני רק יכולה להגיד לך דבר אחד. כשבאים לקבל החלטות והצעות חוק, זה אחרי שהנושא נחקר כי צריך להבין מי האוכלוסייה שלנו. נמצאת כאן עמותת הלל שהיא גוף קדוש. אני אשתמש במילה – לא אקדמאית ולא מקצועית – מהעולם החרדי מסיבה פשוטה. העמותה הזאת עושה דברים שעושים כמה משרדים ביחד. היא משרד הכלכלה, היא משרד הרווחה, היא משרד החינוך, היא גוף צבאי, היא מדינה קטנה, אי קטן באמצע תל אביב, באמצע חושך שלם. אני אומרת, עשר שנים אני במקום הזה. מגיעים חוזרים בשאלה, נפלטים לעולם החילוני
תנו להם את הקרדיט, תנו להם את התקציבים, הם מכירים את , השטח מבפנים, הם יודעים את העבודה. נמצאים שם אנשים נהדרים ומדהימים שעושים בכל מישור עבודה אבל נכון לעכשיו ידיהם כבולות כי הם צריכים להתחנן לתרומות של 25 שקלים.
 

 
היו"ר עדי קול: …. אני באמת חושבת שזאת קבוצה מיוחדת. במשרדים אליהם פניתי נאמר לי שהם לא יודעים להגדיר אותם, מה זה אומר היו חלק מהעולם החרדי אבל עכשיו לא ואיפה הם בדיוק. אני חושבת שההגדרה, היא הקושי. לכם אין את הקושי אבל למשרדים יש אותו כי הם שואלים האם כל מי שיגיד עכשיו שהוא לא, ייתנו לו? זה מדרון חלקלק, אלה המון אנשים, למי אנחנו מחויבים. משרד החינוך אמר שלכל מי שלא למד ליבה הוא ייתן את הזכות ללמוד. זה פחד אלוהים מבחינה תקציבית. לכן צריך למצוא דרך להגדיר את הקבוצה ואת הצרכים שלה.
 
היו זאת הייתה רק ההתחלה. תודה שבאתם. אני חייבת לומר שזה לא היה קל – חוץ מהרווחה והצבא – למצוא נציגים. אני התחננתי שתבואי כי רצו לשלוח לנו את קידום נוער. הבוקר התקשרתי לעוזר השר כדי שיבוא נציג של משרד הכלכלה. זה לא היה קל גם להביא את הנציגים של המשרדים. כאמור, זאת רק התחלה.
 
הסיכום שלי הוא אחד. יש כאן אין ספור בעיות. אם שמתם לב, אתם נופלים בין הכיסאות בכל אחת מההגדרות, גם של החינוך. לא דיברנו על מעונות לילדים. דרגות למעונות של משרד הכלכלה. אתם מקבלים דרגות כדי לקבל הנחה, השתתפות במעונות לילדים? אתם לא עונים להגדרה. לא עובדת, לא לומדת. יש אם לומדת ויש אם עובדת ואתם נופלים בין הכיסאות גם שם. אני מכירה את זה ומכירה את הקריטריונים. אני חושבת שאם נפתח קריטריונים בכל אחד מהמקומות, תהיה כאן קבוצה ריקה חסרה.
 
הקריאה הגדולה שלי ואני רוצה לפנות גם לשרים וגם למנכ"לי המשרדים הרלוונטיים – חינוך, רווחה, בריאות שלא דיברנו, כלכלה, ביטחון, שיכון שלא דיברנו לגבי נושאים של דיור למרות שהזמנו אותם אבל הם לא הגיעו – לראות איך אנחנו יושבים למשהו שלא נקרא לו שולחן עגול כי בשולחן עגול רק מוציאים דוחות והרבה פעמים לא עושים. דיון משותף עם יעדים, עם לוחות זמנים, כמובן בשיח ודיאלוג עם העמותות שעושות את העבודה. עוד לא הגענו לשאלה איך זה שאתם לא מקבלים תקציבים מהמדינה כפי שמקבלות כל כך הרבה עמותות, אבל בואו נהיה בדיאלוג ונראה איך עושים את זה.
 
אני קוראת לקיים קבוצת עבודה שתצא עם הגדרות מדויקות איך אנחנו נותנים מענים.
 
בעוד חודש אנחנו נקיים כאן דיון נוסף כאשר במשך החודש הזה יש לנו זמן עבודה. אני מקווה מאוד שנוכל לבוא לכאן עם תוצאות או לפחות התכנסות של הצוות הזה.
 
אני קוראת לכם, לכולנו, ואומרת לכם שבניגוד לוועדת האחרות, לוועדה הזאת יש קסם מיוחד. הוועדות האחרות מדברות רק על דברים עקרוניים. זאת אומרת, הם באים עם איזשהו עקרון גדול, מדברים עליו ואולי אחר כך יורדים לפרטים. אנחנו באים מהאנשים. אני רוצה דרך הלל או דרככם, כל אחד מכם, תפנו כאנשים, כפרטים. אנחנו נתחיל בדרך לפתור בעיות בודדות. זאת הוועדה, הוועדה לפניות הציבור, שעוזרת לציבור גם בפניות פרטניות.
 
….
 
 
הישיבה ננעלה בשעה 11:15.
 
 
 
 
 
 
 
 

שינוי גודל גופנים