במהלך סוף השבוע, חמישי 18.6.2020 פרסם ח"כ מתן כהנא (ימינה) מאמר באתר החדשות 'ערוץ 7' בעקבות הפרסום אודות קידום תזכיר חוק של השר הפנים אריה דרעי (ש"ס) סביב סוגיית הגיור.
כזכור, חקיקתו של חוק גיור חדש אשר שר הפנים מקדם, יכיר רק בגיורים ממלכתיים, ויבלום למעשה כל גיור פרטי בישראל, גם של בתי החרדיים.
ח"כ מתן כהנא (ימינה) כתב במסגרת המאמר:
"הדיון החשוב אשר התעורר ביני לבין ידידי בצלאל סמוטריץ' מחייב אותי להסביר לכם את מהות הוויכוח ומדוע אתנגד בתוקף לקידום תזכיר חוק הגיור של השר אריה דרעי. עקרונית, דין הגיור לפי תורת ישראל הוא מעשה חיובי בהחלט. רבותינו ראו אותו בעין יפה… נאמר: "לא גלו בני ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם כמה גרים"… מכל אלה מתברר שהתורה רואה את הגיור בעין יפה. הגיור בישראל הוא סוגיה סבוכה וראוי להתייחס אליה בכובד ראש וברגישות הראויה. כיום, בישראל חיים כמעט חצי מיליון אזרחי ישראל שאינם יהודים ע"פ ההלכה היהודית. לכל אחד ואחת מאותם אזרחים יש מקור יהודי מובהק במשפחה, כל אחד ואחת מהם הוא אזרח שומר חוק, משלם מיסים, משרת את המדינה ומוסר נפשו על קיומה. חשוב לזכור זאת. הדברים הבאים לא מכוונים כלפי מי שאיננו רוצה להתגייר מכוון שזו בחירתו האישית והלגיטימית. אולם אסייג ואומר, שמתוך כל אותם מאות אלפים החיים בישראל רבים רבים פונים או פנו בעבר בבקשה לפתוח בהליכי גיור והדבר לא עלה בידם, מסיבות שונות. לכן, את טענת "הם ממלא לא רוצים" אני מוכן לקבל, אבל באופן מסויג מאוד. אנו עוסקים כאן בצאצאי יהודים אשר חלקם נאלצו להסתיר את יהדותם מפני צוררים ושונאי ישראל. לא בעובדים זרים ולא במסתננים אלא בבשר מבשרינו. הרגישות לעניין הזה הכרחית מבחינתי. ברבות השנים נלקחה הסמכות הזו מרבני ערים והועברה למספר דיינים אשר יושבים בערים הגדולות בלבד. באופן זה, הרב המגייר יכול להכיר המתגייר העומד לפניו באופן מאוד חלקי אולם מעבר לכך – אין לו כמעט שום יכולת ללוות אותו לאחר בית הדין: בקהילה ובתמיכה לה הוא יזדקק לאחר גיורו. בשנים האחרונות העסק הלך ונעשה מורכב יותר: רבבות עולים שאינם יהודים וילודה טבעית בישראל הגדילו מאוד את אוכלוסיית הלא-יהודים ודרשו מכולנו לחשב מסלול מחדש. נוסף על כך, דו"ח חמור של מבקר המדינה חשף כי החלטות הממשלה אשר היו אמורות להגדיל את מספר המתגיירים וליצור תנאי גיור נוחים – נכשלו כליל. חלה ירידה במספרם של המתגיירים, מספר חסרי הדת בישראל נמצא בעלייה מתמדת, רבע מהמתגיירים בממוצע נשרו באחד משלבי הגיור והחלטת הממשלה מ 2008 לפיה נושא הגיור יטופל באמצעות ועדת שרים וועדת היגוי- לא יושמה מעולם. לפני כמה שנים הבין גם רה"מ נתניהו כי למדינת ישראל דרוש חוק אשר יביא פתרון כפול: גם יסדיר את פעילות אגף הגיור בישראל על ידי מערך מקיף וגם יחזיר את האפשרות של רבני עיר לגייר את בני עירם אשר חפצים בכך. חשוב להבין כי בהיעדר חוק המסדיר את נושא הגיור ונוכח החלל החקיקתי, נאלץ בית המשפט הגבוה לצדק לא פעם לצקת תוכן משלו בסוגיית הגיור. את המטלה החשובה הזו הטיל רה"מ על מר משה ניסים, שר המשפטים לשעבר ובנו של הרב ניסים זצ"ל אשר עשה זאת בעבודה מאומצת, יסודית ומקיפה. הדו"ח של ניסים (בתגובות) סוקר באופן מקיף את סוגיית הגיור, מציע פתרונות לכלל הבעיות במערכת הגיור של מדינת ישראל ומחזיר, בין היתר, את הסמכות של רבני עיר לגייר. תזכיר חוק הגיור של דרעי מצמצם יותר את מעגלי ההכרה בהצטרפות לעם היהודי, פוגע פגיעה קשה ביכולתנו למלא אחר אחת המשימות הראשונות במעלה של דורנו ומערער אף יותר את אחדותו של העם היהודי. אני מדגיש: שני החוקים משאירים את הסמכות בידי הרבנות הראשית וקובעים כי הגיור ישאר ממלכתי ההבדל הוא מהותי ועלינו לבחור בין המשך דשדוש מערך הגיור, לבין הקמת מערך ממלכתי לקידום הגיור בישראל. לכן אמרתי ואני חוזר ואומר: המחמיר בגיור – מקל בהתבוללות. בעוד כמה שנים ילדינו יקומו למציאות מורכבת יותר ומחובתנו לראות את הנולד ולהציע פתרון של גיור מקרב, אזורי ומכבד למי אשר חפץ בכך.נהמצווה לאהוב את הגר היא המצווה הנזכרת ביותר בתורה מכל תרי"ג המצוות: 36 פעמים (!). אני בא ואומר את הדבר הבא: גדולי רבותינו בציונות הדתית סמכו ידיהם על מתווה עמוק, יסודי ומקיף. כעת, מחובתנו לגבות אותם ורק אותם. לא אתן שתורת רבותינו תהיה למרמס בידי הציבור החרדי. משרד הדתות והוועדה למינוי דיינים בידיים חרדיות אבל נאבק כמו אריות מהאופוזיציה על כבודה של הציונות הדתית ועל תורתה הגדולה. לא נוותר".
ח"כ בצלאל סמוטריץ' הגיב למאמר וכתב בדף הפייסבוק שלו:
"קראתי בעיון את מאמרו של חברי, ח"כ מתן כהנא, בנושא הגיור ואני מבקש להשיב לו. בראש ובראשונה, אני שמח מאוד על הדיון הזה ועל האופן המכובד והענייני שבו הוא מתנהל, דווקא בפומבי. אנחנו לא מטשטשים את המחלוקות בינינו אבל מקיימים אותן בחברות ובכבוד. הדיון הזה חושף מכנה משותף רחב, גם בסוגיות שהתרגלנו לחשוב שמפרידות בינינו באופן שלא מאפשר הליכה משותפת, ומאפשר לשים את האצבע על נקודות המחלוקת. להקשיב, להסביר, לשכנע ולהשתכנע. שנינו מסכימים שהגיור במדינת ישראל חייב להיעשות על פי ההלכה האורתודוכסית ותוך זיקה עקרונית לפרשנותה ולפסיקותיה של הרבנות הראשית. שנינו מסכימים שיש הרבה מה לשפר במערך הגיור במדינת ישראל. לקרב, להאהיב, ולהנגיש את הגיור לאלו הרוצים להיכנס תחת כנפי השכינה. ושנינו מסכימים שמפלגה ציונית הדתית חייבת לפעול בנושאים דתיים מובהקים כאלה בהתאם להנחיית זקני רבני הציונות הדתית. זה מכנה משותף אדיר שמאפשר בקלות לפעול ביחד. מכאן לנקודת המחלוקת, שנוגעת לדעתי בעיקרה לעובדות ולהכרת החוקים המדוברים. מתן פתח בסדרת מקורות על חשיבות הגיור המקרב. אני וודאי מסכים להם, אם כי חשוב להדגיש שמדובר במחלוקות כבדות ומורכבות המשלבות הלכה והשקפה וההכרעה בהן מסורה לגדולי הדור. על כל מקור שהביא מתן אפשר להביא מקורות הפוכים. ראשיתו של הדיון בשאלות השקפתיות עקרוניות על היחס לגרים בתקופתנו. לא למתן ולא לי יש את הכלים והיכולת להכניס ראשינו בין הרים גבוהים, להכריע ביניהם ולקבוע אלו מהם מתאימים למציאות הישראלית המורכבת בהווה. בשביל זה יש את גדולי הדור ואת הרבנות הראשית. השאלות הללו מתכנסות בסופו של דבר לכמה מחלוקות הלכתיות כבדות, בעיקר סביב גיור קטינים שגדלים במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות ולהיקף וודאות המחויבות לשמירת תורה ומצוות הנדרשת מן המתגיירים. כך או כך, מתן מסכים במאמרו עם הקביעה שהסמכות ההלכתית בגיורים צריכה להישאר ברבנות הראשית, ועל בסיס הקביעה כי "שני החוקים משאירים את הסמכות בידי הרבנות הראשית" תומך במתווה ניסים. יש לכך טעמים ערכיים ופרקטיים. בנושאים אישיים כל אדם שלמד יכול לפסוק לעצמו או לבחור לעצמו את הרב. בנושאים קהילתיים יכריע רב הקהילה. אבל בנושאים לאומיים נדרשת הכרעה ממלכתית ופסיקה אחידה. פסיקות שונות בגיור יביאו למציאות בלתי אפשרית שבה גיורים מסויימים יוכרו בקהילות מסויימות ולא באחרות, והפוך. זו תהיה הונאה של המתגיירים שעלולים למצוא את עצמם בפני מציאות שבה גיוריהם לא יוכרו בעתיד במקומות רבים. וזו גם אמירה ערכית חשובה. הרבנות הראשית כמוסד היא הביטוי הממלכתי ליהדותה של המדינה. אז מתן כותב שהוא מסכים עם הצורך להשאיר את הסמכות ההלכתית בגיורים ברבנות הראשית, אלא שעובדתית זה פשוט לא מתכתב עם דו"ח ניסים ועם הצעת החוק שהוצמדה אליו. ניסים אמנם קובע כי הגיורים יתבצעו "על פי דין תורה" אלא שפרשנות המושג הזה לדעתו תהיה מסורה לכל דיין בכל בית דין. הדבר משול לקביעה לפיה כלל השופטים מחוייבים לפסוק על פי הדין ואולם לכל שופט בבית משפט השלום תהיה הסמכות לפרש את החוק כפי הבנתו, גם כאשר ישנה קביעה מפורשת אחרת של בית המשפט העליון. ניסים מבקש לעקר מתוכן את מעמדו של הרב הראשי כראש העדה הדתית שחותם על תעודות ההמרה ולהסמיך לתפקיד במקביל את ראש מערך הגיור, שיוקם במכוון מחוץ לרבנות הראשית ולא תחת סמכותה. ראש מערך הגיור ימונה על ידי הממשלה "בהתייעצות" עם הרב הראשי ואפילו לא תידרש הסכמתו. דייני הגיור לשיטתו יהיו "גדולי תורה מובהקים המבינים בגיור" ולא ידרשו אפילו להסמכה מהרבנות הראשית. בוועדה שממנה אותם רק שניים מתוך עשרה הם נציגי הרבנות הראשית, ובמקביל נקבע כי הוועדה יכולה לדון ולמנות גם בהרכב חסר של שבעה חברים, כלומר גם בלי השתתפותם של הרבנים הראשיים… ניסים מציע להכיר לראשונה במדינת ישראל באופן רשמי בתנועה הרפורמית ולמנות שניים מחבריה לוועדה למינוי דייני הגיור, ועוד ועוד. ניסים היה מודע לכך שהתוצאה עלולה להיות גיורים שיוכרו רק בקהילות מסויימות ולא באחרות, ובכדי "לרפא" את הפגם הזה קובע כי מערך הגיור יוכל להשיא את המתגיירים במקומה של הרבנות הראשית. בכך פוגע ניסים גם במוסד הנישואין והגירושין הממלכתי ומבקש לייסד מערכת נישואין מקבילה, שעלולה להיות פתח למערכות נוספות ולפרצה גדולה ומסוכנת גם בנושא זה. ניסים מנתק למעשה את הגיור מהרבנות הראשית ומשחרר אותו ממחויבות לפסיקותיה, ומאחר ומתן עצמו מסכים לעיקרון לפיו במדינת ישראל צריך להיות גיור ממלכתי אחיד הכפוף לרבנות הראשית עליו להתנגד לכך. וכאן צריך לומר את האמת. הדרישה להעברת הסמכות מהרבנות הראשית לרבני הערים לא נובעת מהרצון להנגיש את הגיור או לאפשר למי שמכיר מקרוב את המתגיירים לדון בעניינם. לכך אף אחד לא מתנגד. הרצון הוא לאפשר לרבני ערים מסוימים לפסוק אחרת מהרבנות הראשית במחלוקות ההלכתיות עליהן עמדתי לעיל. ושוב, קטונתי מלהכניס ראשי ולהביע עמדה לגופן של המחלוקות ההלכתיות המרתקות האלה. אני מניח ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אבל, כאמור, בנושא לאומי קריטי כל כך לעתידו של העם היהודי ואחדותו, לא ניתן לתת תורת כל איש בידו.
ומכאן לתזכיר חוק הגיור הממלכתי שמקדם כעת השר דרעי. מתן טען בביקורתו כלפיו כי מדובר ב"חוק גיור חרדי" וכי הוא מצמצם את אפשרויות הגיור ופוגע בכבודם של רבני הציונות הדתית. אני מניח שמתן פשוט לא ראה את החוק המדובר. מדובר בחוק קצר בין ארבעה סעיפים שמקים את מערך הגיור בחוק וקובע כי רק גיור ממלכתי יוכר במדינת ישראל. הקביעה כי רק גיור ממלכתי יוכר במדינת ישראל היא הדרך היחידה למנוע מבג"ץ לכפות על המדינה להכיר בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים הנעשים בבתי דין פרטיים. בג"ץ לא מאפשר להבחין בין גיורים פרטיים אורתודוכסיים לרפורמים ורק הכרה בגיור ממלכתי בלבד תסגור את הדלת בפני גיורים שאינם אורתודוכסיים. החוק מפנה לעניין העקרונות שלפיהם יפעל מערך הגיור להחלטת ממשלה משנת תשס"ח שקיבלה את המלצות וועדת נאמן ועל בסיסה הוקם מערך הגיור ונקבעה סמכותו. החוק אינו מתייחס ואינו שולל את סמכותה של הממשלה לדון בהמשך בהרחבת מערך הגיור הממלכתי, להקים בתי דין נוספים, להסמיך דיינים ועוד. הוא כן מקבע, מתוקף הפנייתו להחלטת הממשלה האמורה, את סמכותה העליונה של הרבנות הראשית בפסיקת הלכה בנוגע לגיורים. אני כאמור, מצדד בכך בכל לב, וסבור כי עצם קיומה של הלכה אחידה בסוגיות מעין זו חשובה מנכונות הפסיקה עצמה. בעמדה זו מחזיקים זקני הציונות הדתית ולכן הניסיון להציג אותם כמי שתומכים בדו"ח ניסים כפי שהוא חוטאת להם ולאמת. אם הגורמים בציונות הדתית שתומכים במתווה ניסים מוכנים להתחייב לקבל בעניין, ובענייני דת ומדינה נוספים ששנויים במחלוקת בציונות הדתית, את עמדת זקני רבני הציונות הדתית לאחר דיון משותף איתם, ולא להשתמש באופן חד פעמי במכתב שהם חתומים עליו, וכאמור לא משקף את עמדתם העדכנית, רק כי במקרה זה מתאים לעמדתם, התקדמנו הרבה מאוד. וכמה מילים לסיום על דו"ח ניסים עצמו ועל אתגרי הגיור במדינת ישראל. מקריאת הדו"ח קשה לברוח מהתחושה כי משה ניסים, איש יקר ורציני מצד עצמו, לא מנסה לפתור את בעיות הגיור אלא את הבעיות של נתניהו, שמינה אותו, עם יהדות ארה"ב הרפורמית. הדו"ח מתעלם לחלוטין מהרוב הגדול של אתגרי הגיור, שלגביהן לא אמורה להיות כל מחלוקת. בראשן תקציבו הדל שלא מאפשר הסברה וקירוב, פתיחה של עוד ועוד כיתות לימוד בפריסה ארצית, תמיכה במשפחות שילוו את המתגיירים, יקלו עליהם את התהליך ויהפכו אותו לחוויה מכוננת ומצמיחה, הקמת מקוואות, ועוד ועוד. וחשוב מכך, הדו"ח מתעלם מהצורך הקריטי לסגור את הפרצה בסעיף הנכד בחוק השבות, שמייצרת את המציאות המורכבת של מאות אלפי גויים שמגיעים לארץ ומייצרים סכנת התבוללות קשה. הדו"ח חיפש את המטבע מתחת לפנס ועסק אך ורק בניסיון לאפשר את מתיחת גבולות ההלכה, באמצעות "שחרורה" מ"כבלי" פסיקות הרבנות הראשית, בכדי להקל על הליך הגיור ולמתן את הביקורת על "המונופול" של הרבנות הראשית בעניין. בנקודה זו הדו"ח חוצה קו אדום נוסף ומבקש להכתיב בחוק את שיקול הדעת ההלכתי של רבנים ודיינים, בקובעו כי הגיור ייעשה "על פי פסיקת הרמב"ם וברוח בית הלל". הציבור הדתי לא הסכים, כעיקרון, לאפשר אף פעם להגביל את שיקול הדעת ההלכתי ולהנחות אותו בחקיקה של הכנסת ואין כל סיבה להסכים לכך כעת. זה מדרון חלק ומסוכן שעלול להביא את הכנסת להתערב במקרים רבים נוספים בעולם ההלכה. במקרה הזה זה אולי תואם את השקפתם ההלכתית של רבנים מסויימים. במקרים אחרים זה יהיה הרה-אסון גם לשיטתם. חולשת הגיור במדינת ישראל ומספר המתגיירים הנמוך יחסית אינו נובע מקשיחות הלכתית אלא מהרוח התרבותית בישראל שאינה מעודדת גיור, בלשון המעטה. אם בעבר עולה שאינו יהודי שהתגייס לצה"ל הרגיש לא בנוח עם העובדה הזו ופנה לגיור, היום להיות גוי במדינת ישראל זה "סבבה". מרבית הגויים במדינת ישראל אינם פונים כלל למערך הגיור. מעטים בלבד פונים ונשברים במהלך הדרך, וגם הם ברובם לא עושים זאת בשל דרישות הלכתיות מחמירות או בשל יחס לא ראוי שהם זוכים לו, אלא פשוט כי הם לא רואים ערך במאמץ הנדרש מהם בכדי להיות יהודים במדינה היהודית. לנקודה זו ניסים לא מתייחס כלל ועיקר. המפתח לשינוי נעוץ בהסברה ובשינוי הלך הרוח התרבותי, ומערך הגיור הממלכתי משתוקק לכך ומאוד היה רוצה לפעול לכך. בשביל זה הוא צריך חיזוק, תמיכה ותקציב פעילות גדול. לא החלשה, התמקדות בביקורת בנושאים שוליים, ומאבק לפירוקו מסמכויותיו. טוב נעשה כולנו אם נשלב ידיים בחיזוקו של מערך הגיור הממלכתי, נשאיר לגדולי הדור את הויכוח וההכרעה במחלוקות הלכתיות סבוכות ונתייצב מאחורי פסיקותיה של הרבנות הראשית בכדי לשמור על אחדות העם. גם אני סבור כי הגיור צריך להיות בדרכו של הלל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מקרבן לתורה ולא מקרב את התורה אליהם".
לקריאת המאמר המלא שכתב ח"כ מתן כהנא, יש ללחוץ כאן
