ח"כ יולי אדלשטיין במאמר למקור ראשון: "הערים והרשויות המקומיות יהיו הפותרות האולטימטיביות לשאלת השבת".

אתמול, ראשון 7.7.2019 פרסם יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין (הליכוד) מאמר ל'מוסף המותגים' של עיתון מקור ראשון. המאמר מדבר על ניסיון לפתרון המחלוקת בין דתיים לחילוניים, ועוסק בסוגיית השבת במרחב הציבורי.

יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין (הליכוד): "בשנים הראשונות לחייה של התנועה הציונית הרבו מנהיגיה להתהדר בהישג יוצא דופן: תמימות דעים בין דתיים וחילונים. פינסקר סיים את נאומו בוועידת קטוביץ' בהצהרה חגיגית על כך ש"באולם זה היינו עדים לכך כיצד […] צעירים וזקנים, יראי שמים אדוקים וחניכי המדע המודרני, הושיטו איש לרעהו יד אחים". קצת יותר מעשור אחר כך אמר הרצל דברים דומים, בנאום שפתח את הקונגרס הציוני הראשון: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן בלתי אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר".
אבל האמת היא שכבר אז "הקשר ההדוק" היה יותר משאלת לב מאשר מציאות ממשית. מתקופת הקונגרסים, דרך ימי קום המדינה ועד היום הזה, המתח בין דתיים לחילונים רק הולך ומחריף.

ניקח לדוגמה שאלה בת ימינו המעסיקה את אזרחי ישראל: משמעות השבת במרחב הציבורי. השאלה הזו כבר הפילה ממשלה בישראל, והיא גורמת באופן סדרתי למשברים קואליציוניים שגם אחרי יציאת שלושה כוכבים לא נראה להם פתרון באופק.
זו הסיבה שרבים בטוחים שלסוגיית השבת אין פתרון; ולא רק לה אין, אלא גם לשאר השאלות שמלבות את המתח הדתי־חילוני בישראל. הם סבורים שצריך פשוט לקיים את מה שכבר הוסכם, ולהקפיא את המצב: "שמור את הסטטוס־קוו לקדשו!". אבל זו טעות. אי אפשר לשמור בקירור את המציאות הישראלית החמה והדינמית, והסכם שביתת נשק ארוך־טווח הוא אף פעם לא תשובה טובה לבעיות עומק חברתיות. אני מאמין שדווקא יש פתרון, אבל כדי להגיע אליו אנחנו חייבים להחליף את הפותר.

ההנחה המקובלת בישראל היא שמי שאמור לפתור את הסוגיות הגדולות, כמו השבת, הם מאה ועשרים חברי הכנסת. אבל כמו שלא הכול שפיט, כך גם לא הכול חקיק; לפעמים את השאלות הגדולות יכול לפתור דווקא פותר קטן. החוקים שמתקבלים בכנסת מחילים נורמה עקרונית אחת על המדינה כולה, אבל איזו סיבה הגיונית יש לכך שבקריית־ארבע, קריית־גת וקריית־ביאליק השבת תיראה אותו דבר? למה זה הכרחי שאם ברחוב ז'בוטינסקי בפתח־תקווה המסעדות סגורות בשבת, כך יהיה גם ברחוב ז'בוטינסקי בתל־אביב? כאשר המטרה היא להכניס את כל שלל האפשרויות לסד הצר של החקיקה, התוצאה היא רק המשך אינסופי של המחלוקת.

אבל אם במקום הכנסת, הערים והרשויות המקומיות יהיו הפותרות האולטימטיביות לשאלות האלו – גם הפתרון יימצא. בעצם לא יהיה זה פתרון, אלא פתרונות: כאלו שלא מחייבים את כולם, אבל כן מתאימים לכולם. בעיר אחת יסגרו את כל הרחובות מעשר דקות לפני קבלת שבת ועד עשר דקות אחרי ערבית, ובאחרת הרחובות יהיו הומי אדם. ביישוב אחד כל העסקים יהיו סגורים ולא תהיה תחבורה ציבורית, ובאחר להפך. המרחב העירוני הוא נוח יותר לפשרה מאשר זה הלאומי: אנחנו מכירים מקרוב את השכן ממול, ולכן גם מכבדים את אורחות חייו. דווקא משום שתחום השיפוט שלה קטן ואישי יותר, בשכונה קל יותר להגיע להסכמה מאשר במליאה.

האם זה אומר שמדינת ישראל, כמדינה, צריכה להסתלק מאחריותה בנושא השבת או בשאר סוגיות הדת והמדינה? ממש לא. כיושב־ראש הכנסת מעולם לא ניהלתי ולעולם לא אנהל דיון בשבת; מעולם לא התקיים ולעולם לא יתקיים טקס ממלכתי בשבת; מסורת ישראל הייתה ולעולם תמשיך להיות המעיין שממנו אנחנו שואבים רוח, תקווה ואמונה. אבל הפעילות הנמרצת שלנו בניסיון למצוא את נוסחת השבת האחת והיחידה לא חיזקה את "הקשר ההדוק" בין דתיים לחילונים, אלא רק העמיקה את הקרע; עכשיו הגיע הזמן שהמדינה תיתן לפותרים אחרים לנסות את כוחם ותעשה בעצמה את המעשה השבתי ביותר: תנוח".

שינוי גודל גופנים