ח"כ טרופר במאמר דעה לאתר 'כיפה': "יש בי עצבות על כך שהמפלגה הציונית דתית התמקמה בקצה הרחוק מבחינה יהודית".

במהלך סוף השבוע, שישי 21.2.2020, פרסם ח"כ חילי טרופר (כחול לבן) מאמר דעה לאתר 'כיפה' כיצד הוא רואה את עתידה של הציונות הדתית.

ח"כ חילי טרופר (כחול לבן):

"הרי ברור שהמועמד לראשות ממשלה כנראה הכי מסורתי שהיה פה שנים ארוכות איננו שונא יהדות, ובכלל קשה להגיד על תפיסת עולם שמבקשת לקדם גיור ברוח בית הלל, להפוך את הרבנות למקום מאיר פנים, להוציא את הקומבינות מתהליכי הכשרות ולמנות רבנים ראשים ציונים שהיא פוגעת בזהותה היהודית של המדינה. בעיני, חיזוק הזהות היהודית משמעותו דווקא הבחירה ללכת בדרך הלל הזקן כדי לפתור את סוגיית היהדות של מאות אלפי ישראלים; העמדה שתומכת בהעלאת הממתינים באתיופיה לישראל וההבנה שזה ענין פתור הלכתית; ההתעקשות שיש להבריא את מערך הכשרות החולה ברבנות היום; התפיסה שרואה בבנות דתיות שבוחרות לתרום למדינה באמצעות גיוס לצה"ל ברכה וגאווה, גם מלכתחילה; הבחירה לעמוד מול כל שנאה, ברוח דברי הרב קוק "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם…ואהבת כל העמים כולם"; העמדה שמקבלת כל אדם כמו שהוא , גם מבחינת נטייה מינית. בעיני, זו יהדות מקרבת.

מי שסבור שכיום היהדות מיוצגת בשדה הפוליטי בצורה ראויה ומכבדת – אשריו. אבל מי שכמוני מתפתל לא פעם במבוכה כשפוליטיקאים חרדים משתמשים בכוח פוליטי כדי לכפות דברים, שמתקשה להשלים עם מינויים מגמתיים בחמ"ד, שכואב כשפוליטיקאים דתיים שוכחים את החכמה היהודית של "חכמים היזהרו בדבריכם" ופוגעים בציבורים שלמים שוב ושוב, שמזדעזע מהלגיטימציה שקיבלו ממשיכי דרכו של כהנא בחודשים האחרונים, הרי שיש היום אלטרנטיבה.
אך אין מדובר רק על הסיפור היהודי, אלא גם על החברתי. וברור שהם כרוכים זה בזה. יש בי עצבות על כך שהמפלגה הציונית דתית התמקמה בקצה הרחוק של השוק החופשי. בקצה הרחוק בעיני גם מבחינה יהודית.

הקו של מקסימום הפרטה, בכל השירותים ובכל התחומים, הוא קו קיצוני במיוחד. מדכדך בעיקר לראות כיצד לאורך כל מערכת הבחירות כמעט ולא נאמרה מילה על צמצום הפערים וצמצום העוני, על פתרון לשירותי הרווחה החולים, על הגדלת הנגישות לאנשים עם מוגבלות, על ההיחלשות של מערכת הבריאות ובכלל השירותים הציבוריים.
עזבו, זה לא עוד מהשיח על הציונות הדתית הלא חברתית. כמי שמודע, גאה ומשתדל להיות חלק ממפעלי החסד העצומים של הציונות הדתית, אני יודע כמה העשייה הרחבה במגזר זה היא מקור לגאווה. אבל לעומת העשייה בשטח, הרי שהעיסוק הפוליטי בסוגיות אלה מבחינת מדיניות בקרב הנציגות הפוליטית מעציב. אגב, גם הרב יעקב אריאל לא מרגיש בנוח עם ההקצנה הקפיטליסטית כפי שהתבטא לפני כמה ימים בראיון אצל שיבי רייכנר.

נכון בעיני, למסגר את השיח הזה למקום שאין בו איבה. אין בי שנאה, רק אהבה למגזר הציוני דתי ובכלל לחברה הישראלית. אבל גם יש לנו מחלוקות עמוקות שלא נכון לטשטש. יש יריבות פוליטית אבל משתדל לשמור עליה כוויכוח ענייני, שאין בו התקפות אישיות והטלת ספק בכנות הכוונות של היריבים ובלי לערער על אהבתם ומחויבותם של יריבי לזהות היהודית, לערכים החברתיים, לביטחון המדינה ובעיקר לאהבה אותה.
אני לא חלק מאיזו מתקפה כוללת (שספק אם ישנה בכלל) על הציונות הדתית. את כל הטוב שיש בה אני מכיר היטב. אגב, גם בשבועות האחרונים חוויתי אותה כחלק ממשפחה עצומה של תורמי כליה, כמעט כולם דתיים וחרדיים.

ולכן זה בכלל לא סיפור של שנאה. אלא של מחלוקת האם את הטון בסוגיות של דת ומדינה יקבעו רבני הקו והאדמ"ורים החרדים או רבני צוהר ובית הלל? האם המדיניות החברתית-כלכלית תאזן בין שוק חופשי שגם אנחנו בעדו לבין סולידאריות חברתית או שהיא תזניח את המערכות הציבוריות ואת האוכלוסיות המוחלשות?  בתקווה גדולה שתוצאות הבחירות יביאו עימם אפשרות לבנות כאן סוף סוף ממשלה ממלכתית, לאומית וציונית רחבה וטובה למען כולם".

שינוי גודל גופנים