הוועדה לקידום מעמד האישה: דיון בנושא הדרת נשים מהמרחב הציבורי – הצגת בעיות ופתרונות

דיון זה אינו ראשון מסוגו, וכונס בעקבות ריבוי מקרים של הדרת נשים מהמרחב הציבורי עד כדי תופעה של ממש.
עוד לפני קיום הוועדה הוקם צוות בין משרדי בראשות השרה לימור לבנת שמטרתה למצוא פתרונות למגמה המדוברת.
בוועדה משתתפת השרה, משתתפים מספר ח"כים ועוד מוזמנים רבים ושונים כאשר מטרת הדיון היא כאמור להציג בעיות מגמתיות ומקרים ספציפיים ומשמעותיים של הדרת נשים ולהציג דרכי פתרון תוך כדי יצירת שיח עם הגורמים הרלוונטיים.

סדר היום:
הדרת נשים במרחב הציבורי
הצעה לסדר היום בנושא: "הדרת נשים מהמרחב הציבורי"

פרוטוקול:

היו"ר ציפי חוטובלי: שלום בוקר טוב לכולם. אני שמחה מאד על הנוכחות המאד מרשימה כאן, כנראה שלכולם אכפת מאד ממצבן של נשים, אז זה טוב. נמצאת איתנו כאן שרת התרבות לימור לבנת. אני מאד שמחה שאת איתנו וכמי שעומדת בראש הצוות הבין משרדי לטיפול בבעיית הדרת נשים, שנחשפנו אליה, מדינה שלמה סערה עליה מספר חודשים ואת באמת היית מהמובילים של המאבק הזה, וכן גם נבחרת לעמוד בראש הצוות הבין משרדי שעוסק בנושא הזה. אני אשמח אם כדברי פתיחה, וגם כי את צריכה לעזוב אותנו במהלך הדיון, את בעצם תאמרי את הסוגיות המרכזיות שעמדו לנגד עיניכם, ומה בעצם דרכי הפתרון שמוצעים כרגע, ואיפה זה עומד. בעצם תתני סקירה קטנה של מה שעושה הצוות הבין משרדי.

השרה לימור לבנת: טוב. שלום קודם כל, בוקר טוב. תודה לך, יושבת ראש הוועדה הנמרצת, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. ראשית תיקון קל, אני לא נבחרתי לעמוד בראש הוועדה, אני עומדת בראש ועדת השרים למעמד האישה, ומכוח או לאחר ישיבה מיוחדת שקיימתי בוועדת השרים למעמד האישה, אנחנו החלטנו בוועדת השרים להקים צוות בין משרדי. מכוח זה קם הצוות הבין משרדי למעשה והחלטת ועדת השרים קיבלה תוקף של החלטת ממשלה למעשה. אז אנחנו בעצם מכוח החלטת ממשלה לצורך העניין הזה.
הצוות הבין משרדי הזה, רק כדי לסבר את האוזן, יחד איתי עומד בראשו גם השר דניאל הרשקוביץ וחברים בו גם הנציגים של משרד התחבורה, המשרד לשירותי דת, משרד הפנים, משרד המשפטים, מנכ"לית הרשות למעמד האישה, נציבות שירות המדינה, משטרת ישראל, מועצת הרבנות הראשית, הרב יעקב רוזה, ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. אנחנו קיימנו מספר ישיבות שבמהלכן אנחנו דנו במספר נושאים שעסקנו בהן. לא עסקנו בכל הנושאים, קודם צריך לומר את זה. לא עסקנו בכל הנושאים, יש הרי מגוון רחב של נושאים. לצורך העניין הזה יש את וועדת הכנסת למעמד האישה. לא התיימרנו להקיף את כל מכלול הנושאים שקשורים בשוויון הזדמנויות לנשים או במעמד האישה. אבל עסקנו במספר נושאים שעומדים על הפרק כרגע בנושא הדרת נשים.     
אז אני אולי אומר כך. ראשית, אנחנו עסקנו בנושא שהיה אקטואלי באותה עת. כפי שכולנו זוכרים היה מדובר בטקס ממשלתי שנערך, שבו שני נשים לא יכולות היו לקבל את הפרסים ונאלצו לשלוח גבר שיקבל במקומן את הפרסים. בעקבות זה אני ביקשתי מנציבות שירות המדינה שתנסח חוזר לכל משרדי הממשלה, לכל המנכ"לים, שיאסור תופעות מהסוג הזה. נציבות שירות המדינה אכן העבירה חוזר לכל משרדי הממשלה ואנחנו אישרנו את הנוסח הזה, הנציבות הפיצה אותה גם ליחידות הסמך. חוזר מצוין, ובזה העניין הזה לפחות בא לכלל תיקון, אני חושבת שתיקון חשוב מאד.    
הדבר השני שעסקנו בו היה נושא הדרת נשים בבתי עלמין. טוב, כאן היה עניין די מסובך.

היו"ר ציפי חוטובלי: לא מסובך הלכתית, חייבים לציין.

השרה לימור לבנת: מאד לא מסובך הלכתית ואנחנו עשינו כאן גם את ההפרדה והאבחנה בין הנושא של טקס קבורת המת, כל הנושאים ההלכתיים שקשורים לקבורת הנפטר; וכל מה שמסביב, היינו – הנושא של טקס ההלוויה עצמו, הספדים, הליכה אחרי הנפטר, וכל אלה שאין להם דבר וחצי דבר שקשור לנושאים הלכתיים. אני חייבת לומר שהשר לשירותי דת אמר עוד לכתחילה, שהוא באמת סבור שאין כאן בעיה הלכתית, אבל אנחנו עברנו איזו דרך ייסורים לא כל כך פשוטה, שבסופה מנכ"ל המשרד לשירותי דת הציג חוזר מנכ"ל שמופנה לחברות קדימה למיניהן ולמועצות הדתיות, ובו הנחיה לחברות קדישא לאפשר לנשים להספיד, וללכת אחר הנפטר, ובלבד שניתנה הסכמת המשפחה לכך. כלומר, משפחה שמעוניינת לבצע הפרדה, כמובן יכולה להפריד. הדבר הזה הוא מובן מאליו, אנחנו הרי לא כופים על הדתיים חילוניות, אנחנו גם לא רוצים לכפות על החילוניים – טקסים שהם אינם מעוניינים בהם. זה מובן מאליו וזה הרעיון. כמו כן, בחוזר המנכ"ל לשירותי דת כתוב שיש לאפשר למשפחות המעוניינות בכך לעמוד ללא הפרדה. החוזר מסתיים בציון שהתנהגות שלא ברוח חוזר מנכ"ל, תובא בחשבון בחידוש רישיון הקבורה.
במקביל, הבאנו לתיקון בסעיף 6א' במסמך הנלווה לרישיונות חברות הקדישא, כיוון שהוא העניק סמכות לרב המקומי, למעשה אותו סעיף העניק סמכות לרב המקומי לפסוק בכל עניין הלכתי הנוגע לאופי טקס ההלוויה, או למצבה, מה שלמעשה נתן פתח להרבה מאד מקרים של הדרת נשים בבתי עלמין. הסעיף החדש הזה, כפי שהוא מנוסח מעכשיו, מעניק אך ורק לרבנות הראשית לישראל את האפשרות לפסוק בעניינים הלכתיים שקשורים לאופי טקס ההלוויה. ובכך בעצם אנחנו הבאנו לשינוי מאד משמעותי.
אבל, יש אליה וקוץ בה. מכיוון שנכון להיום אין פסיקה ברורה וחד משמעית של מועצת הרבנות הראשית בנושא זכויות נשים בטקס הלוויה, אנחנו ביקשנו ממנכ"ל המשרד לשירותי דת, ואני גם דיברתי עם השר עצמו, עם השר מרגי, שאכן מקבל את הטענה הזאת, להציג את הרישיונות המתוקנים למועצת הרבנות הראשית, ולבקש פסיקה של מועצת הרבנות הראשית בנושאים אלה. אנחנו ממתינים למעשה לפסיקת מועצת הרבנות הראשית בעניין הזה. וכיוון שהצוות הבין משרדי הוא צוות שהוא לא מתקיים לעד, אז יכול להיות שכדאי שגם ועדת הכנסת לעניין זה, תעקוב אחרי הנושא הזה ואולי גם תפנה בצורה —

היו"ר ציפי חוטובלי: סליחה על השאלה, למה זה כל כך מסובך? למה זה משהו שהם לא —

השרה לימור לבנת: זה לא אמור להיות מסובך, אבל את יודעת, דברים שעושים בהם שינויים דיי, הייתי אומרת חצי היסטוריים לצורך העניין הזה, אז הם לפעמים מסובכים. זה בהחלט לא אמור להיות מסובך בכלל.

היו"ר ציפי חוטובלי: נפנה פשוט לרב מצגר ולרב עמאר.

השרה לימור לבנת: כן, כן. אני דיברתי על זה גם עם —

עינת וילף: לא הבנתי רק למה צריך פסיקה? הרי ממילא זו לא אמורה להיות בעיה, אז למה אנחנו צריכים?

היו"ר ציפי חוטובלי: לא צריכים פסיקה, צריכים הנחיה.

השרה לימור לבנת: אני אסביר. יכול להיות שזו לא פסיקה אפילו.

היו"ר ציפי חוטובלי: זאת הנחיה.

השרה לימור לבנת: כיוון שהיום על פי הרישיונות של חברה קדישא כפי שאמרתי, בסעיף 6א' כתוב שהרב המקומי יהיה זה שיחליט – זה נותן אפשרות לרבנים במקומות שונים בארץ, שהם מחמירים ביותר או מחליטים על דעת עצמם כל מיני החלטות, שאנחנו לא רואים אותן כהחלטות או הן החלטות שמדירות נשים, אני אגיד את זה בפשטות. הן החלטות שמדירות נשים. לכן צריך שיהיה כתוב, ושינינו את זה עכשיו, זה משונה עכשיו באותם רישיונות של חברה קדישא. יהיה כתוב שזה יהיה על פי פסיקת הרבנות הראשית. פסיקת הרבנות הראשית היא ברורה, היא חדה, היא לא נותנת לכל רב לעשות —

עינת וילף: והיא כבר קיימת?

השרה לימור לבנת: לא, היא לא קיימת. על כן צריך כאן שהרבנות תאמר דבר ברור, ולא כל רב יעשה כרצונו. ואז נדע שאנחנו עומדים במקום ברור. כאן צריך עדיין להשלים או לקשור כאן את הקצוות האלה. 

השרה לימור לבנת: …עכשיו אני רוצה לדבר על תחבורה ציבורית אחרי שסיימתי את הפרק הזה. לגבי תחבורה ציבורית, משרד התחבורה לבקשתנו התחיל להפעיל קו חם, כתוצאה מהבקשה של הצוות הבין משרדי, לתלונות על אלימות פיזית ומילולית בקווי התחבורה הציבורית. את המספר שלו אני יכולה לגלות פה, ותיכף אני אומר למה אני אומרת את זה: 1-800-800-355. הקו הזה פורסם באתר האינטרנט של המשרד לבקשת הצוות, גם פורסם בעיתונות. אבל אנחנו ביקשנו שיפורסם גם באוטובוסים עצמם. לצערנו עד כה זה לא נעשה עד לרגע זה. ולכן אנחנו נמליץ על חיוב כלל חברות התחבורה הציבורית בישראל, להתקין שלטים שאינם ברי הסתרה, שיקבעו בפירוש, בשפה שלא משתמשת לשני פנים, שלכל נוסע זכות לשבת היכן שיחפוץ, והם יכללו גם את מספר הטלפון לתלונות, ה-1800 הזה, כך שכל אחד ואחת יוכלו לפנות בתלונה ויידעו בדיוק לאן לפנות, כי אחרת באמת גם לא יודעים בדיוק לאן להתקשר ואיך להתקשר, ומתחילים לחפש וכו'. אז שלא יצטרכו לחפש.

היו"ר ציפי חוטובלי: יש לי שאלה קצת פרקטית. בגלל שניסיון החיים מראה שבסופו של יום גם, את יודעת, סתם אזרח שנוסע באוטובוס יכול פתאום להחליט שהוא אומר לאיזו בחורה לעבור לשבת במקום אחר, פשוט נוצרת אי נעימות. את יודעת, נסיעה באוטובוס זה לא מערכת יחסים, זה אנשים עולים על האוטובוס. השאלה למי יש את הסמכות. האם לצורך העניין הנהג של אגד הוא זה שצריך להורות? מי?

השרה לימור לבנת: התשובה היא כן. הנהג של אגד הוא, ולמעשה אגד או חברת תחבורה אחרת, זה לאו דווקא אגד, שלא ניפול ככה על אגד. בכל אחת מחברות התחבורה, נהג האוטובוס הוא הגורם שאמור לטפל בתקרית הנקודתית שקורית באותו רגע. הם גם מתודרכים ואמורים להיות מתודרכים, וכפי שנמסר לנו על ידי אגד והחברות האחרות הם אכן מתודרכים, והם אמורים לטפל בזה. לפעמים נוצרת בעיה כאשר הנהג עצמו מרגיש את עצמו בסיטואציה מאד לא נוחה ואפילו מאוים על ידי חלק מהאנשים. זה יוצר בהחלט בעיה לא פשוטה. החיוב הזה כולל גם מחויבות של חברות התחבורה לערוך סקירות תקופתיות של האוטובוסים, שיבטיחו את שלמות השלטים ויחליפו אותם כמובן במקרה הצורך ואנחנו גם ממליצים על ניסוח הנחיות חד משמעיות לנהגים, שזה מה שאת כרגע באמת העלית, שידריכו אותם להתערב במקרים שבהם יש צורך בכך.
בכל הנוגע למניעת פרסום תמונות של נשים על קווי האוטובוסים, למחירי הנסיעה הזולים יותר בקווי האוטובוסים שיוצאים מהשכונות החרדיות מאשר בקווים רגילים, שאלה דברים שעלו גם כן במהלך התקופה הזאת, אנחנו ממליצים לחכות לפסיקת בג"ץ בעתירות שהוגשו בשני הנושאים האלה. אין כל מקום שאנחנו נתערב בנושא שתלוי ועומד בבג"ץ, אין מקום שאנחנו נתערב כמובן בנושא כזה.

השרה לימור לבנת: אוקי, בסדר. עכשיו יש כאן את הנושא של מניעת הדרת נשים בתחנת הרדיו "קול ברמה". אנחנו דנו בנושא הזה. אנשי רדיו "קול ברמה" נמצאים פה, אני מבינה. הם לא היו בישיבה שבה אנחנו דנו בנושא, לצערי. מכל מקום —

היו"ר ציפי חוטובלי: אני רוצה רגע לומר שבאמת בנושא הגדול הזה קודם כל תודה לחבר הכנסת אורי אורבך שנמצא כאן, שהוא זה שיזם את הדיון ובהקשר הזה באמת היינו במגעים אינטנסיביים גם מול הרדיו וגם מול היועצת המשפטית של הרשות השנייה שנמצאת כאן, ואני חושבת שיש התקדמות. מאז לא הפסקתי פשוט להתראיין בתחנת הרדיו הזאת. אני מניחה שהם משמיעים עוד כמה נשים, אבל קרה כאן כן משהו חמור, שהיה ממש ניצול לרעה של זמן שידור, כדי לנהל קמפיין מסית נגד נשים. בעצם במשך יממה שלמה, תחנת הרדיו —

השרה לימור לבנת: שירת נשים היא שאלה הלכתית.

היו"ר ציפי חוטובלי: כן.

השרה לימור לבנת: אני לא רוצה להיכנס לזה בכלל כרגע, כי זה לא הדיון אפילו. אז אני מבקשת לא להיכנס לעניין הזה כרגע. אני אמרתי את זה כרגע כעובדה. שירת נשים היא שאלה הלכתית. כרגע אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה. יש הרבה שאומרים כך אולי או אחרת, אבל זה לא הדיון כרגע. לכן אני אמרתי את האמירה, אני שמה את זה בצד. דיבור נשים איננו שאלת נשים, לדעת הכל. אבל הקול של הנשים פשוט נאסר לשמיעה בתחנת רדיו, שקיבלה ממדינת ישראל תדרים, שזה מצרך יקר ערך, והיא קיבלה ממדינת ישראל זיכיון, על ידי הרשות השנייה, משרד התקשורת ונאסר בה דיבור של נשים. בעיני, הסובלנות שמגלה הרשות השנייה, הן הרשות השנייה והן הגוף שלמעשה המשרד הממשלתי, שזה משרד התקשורת, היא לא נתפסת ולא מובנת בעיני. אני הבנתי שבתחילה היה מדובר על כך שתינתן שעה פעם בשבוע לתכנית שבה יוכלו לדבר נשים.

השרה לימור לבנת: סליחה, אנחנו מתנגדים. יש עוד רדיו דתי/חרדי, חרדלי אם תרצו, בלשון של הדתיים, למי שלא מבין את המשמעותיות אז זה חרדי, דתי, לאומי כזה, חרדלי, זה המונח. קוראים לו רדיו "קול חי" וברדיו "קול חי" אין שום בעיה בכל שעה משעות היממה, בכל תכנית מסוג שהוא – להשמיע אנשים. ושומעים שם נשים ומראיינים שם נשים ומדברות שם נשים. לעומת זה, ברדיו "קול ברמה" —

נחמן שי: את בטוחה?

השרה לימור לבנת: כן, לגמרי. לגמרי נחמן, לגמרי בטוחה.

היו"ר ציפי חוטובלי: כן. ישראל אייכלר ישב כאן בוועדה הזאת ואמר במפורש כשדרן לשעבר, שזאת המציאות.

השרה לימור לבנת: אני אומרת את זה באופן חד וחלק. לעומת זאת, ברדיו "קול ברמה", כאשר רצו לראיין מישהו בנושא בריאות ושלחו רופאה להתראיין, הם סירבו לראיין אותה ודרשו לראיין רופא גבר. אני מבינה שהם נקנסו על כך, או משהו. בכל אופן הופעלה איזו שהיא סנקציה על ידי הרשות השנייה, הפרה. בסדר, אוקי. אבל זו אנקדוטה, גברתי היועצת המשפטית של הרשות השנייה, עורכת הדין הילה שמיר. זו אנקדוטה. אני לא מדברת על אנקדוטות. אני מדברת כרגע על הנורמטיביות שעל פיה פועל ואמור לפעול רדיו שמקבל זיכיון מהמדינה ותדרים מהמדינה. לא יכול להיות שזה יהיה.

אברהם מיכאלי: יש להם חוזה עם המדינה, גברתי השרה.

השרה לימור לבנת: מה יש להם?

אברהם מיכאלי: יש להם חוזים עם המדינה.

השרה לימור לבנת: יש להם חוזה עם המדינה, זה נכון.

אברהם מיכאלי: כשקיבלו את הזיכיון קיבלו על פי חוזה ברור ומובן.

השרה לימור לבנת: כן, בהחלט.

קריאה: שאי אפשר במסגרתו לעבור על החוק.

השרה לימור לבנת: …ודבר אחרון, הגברת אכיפה משטרתית של חוקים שמונעים הדרת נשים. יש למשטרת ישראל קושי טכני לשלוף מתוך מאגר המידע שלה עבירות שקשורות בהדרת נשים. הצוות ממליץ שמשטרה תסווג בנפרד עבירות שקשורות שעולה מהן חשש להדרת נשים, וכך תהיה לנבחרי הציבור ולקהל כולו תמונת מצב מהימנה על היקף תופעת הדרת נשים בישראל. הצוות ממליץ על ריענון ההנחיות לשוטרים ולעובדי משטרת ישראל, בכל הקשור לעבירות של הדרת נשים, תוך שימת דגש על הגברת האכיפה של החוקים שמעגנים את מקומן של נשים במרחב הציבורי, כמו חוק שאוסר על אפליה בשירותים, הופך הפרדה בעסקים פרטיים לעבירה פלילית, וכהנה וכהנה.
כפי שאמרתי, אנחנו נציג את זה לממשלה, את מה שאנחנו הגענו אליו, בישיבת הממשלה.

עינת וילף: תודה רבה. אני לא רוצה לדבר על הנושא בכללו. התבטאתי על זה פעמים רבות ואני רוצה כאן היום לראות באמת איך אנחנו מביאים לשינויים מהותיים. אני רוצה בכל זאת להתרכז עוד בנושא התחבורה. בנושא התחבורה הובא לידיעתי וגם הבאתי את זה לידיעת שר התחבורה ואני גם אשלח אליך את הפרטים, שיש אין ספור טריקים שהחברות עושות ומשתמשות בהם כדי לאפשר את התופעות האלה. מאפשרים עצירה של האוטובוס ביציאה מן העיר כדי ללכת לחלק האחורי של האוטובוס ולגבות את הכסף.

היו"ר ציפי חוטובלי: לא הבנתי.

עינת וילף: כאילו האוטובוס נגיד יוצר מבית שמש, הנהג עוצר, הולך לחלק האחורי של האוטובוס וגובה את הכסף.

היו"ר ציפי חוטובלי: ממי?

עינת וילף: מהנשים שיושבות שם.

היו"ר ציפי חוטובלי: לא, רגע, זה אסור עכשיו.

נחמן שי: לא, כי הן נכנסו מאחור, אז הוא לא יכול היה לגבות את הכל.

עינת וילף: כן, כן. כל מיני דברים קטנים שבעיקרון הם —

שלמה מולה: הוא עוצר את האוטובוס, מעכב את כל האוטובוס והולך לגבות מאחור.

השרה לימור לבנת: לא יודעת, על פטנט כזה לא שמעתי אז אני לא יודעת.

היו"ר ציפי חוטובלי: זה נשמע מטורף.

עינת וילף: גרילה, כי כל דבר שאנחנו נעשה – ימצאו דרך לעקוף. אז חשוב גם שנכיר את כל השיטות שעושים בהן שימוש. למשל, יש הרבה קווי אוטובוס שמה שקרה עוצרים 100, 200 מטרים מתחנות מרכזיות, מה שרוב הציבור נוסע בהן, ואז גם קו האוטובוס הזה לא מופיע כקו שמגיע למקום הזה, ואז הוא בכלל לא נכלל ברשימת הקווים הרלבנטיים, ואז יש קו שהוא רק לחרדים. יש מקומות שבהם קווים עושים מאסף, ויש מקומות שפתאום אוטובוס אוסף רק מתחנה אחת, מתעלם מכל היישוב. באינטרנט למשל, אגד מחויב להראות את הקווים האלה, אבל את הקווים האלה הוא מסתיר תחת שלל שכבות באינטרנט. כלומר, אם את תשאלי שאילתה איזה קו לוקח מפה לשם, את לא תגלי את הקווים האלה. עד שתגלי את הקווים האלה את צריכה ממש, הם סמויים מן העין. עומדים בלשון החוק, שזה חייב להיות מפורסם, אבל מסתירים את זה ולא נותנים את הפרטים.

שלמה מולה: אז אלף אני מוכן להיות, אם צריך להיות פרובוקטור אין לי בעיה בעניין הזה לשתף עם זה פעולה. אבל אני רוצה להגיד גברתי יושבת הראש וגברתי השרה, הכנסת דרך אגב מתנהלת על 100 חברים בלבד בעניין זה. כל ה-20 האחרים באופן אוטומטי מבחינתם אין להם בעיה עם הדרת נשים, אני אתחיל בזה. קודם כל יש כאן מפלגות שמראש, ואנחנו כולנו נותנים לזה יד, יש פה מפלגות שברשימה שלהם לא יכולה להיות אישה.

עינת וילף: כי הן לא רוצות.

שלמה מולה: רק רגע, לא, לא, לא, לא. בואו באמת, בואו נתחיל עם זה.

היו"ר ציפי חוטובלי: לא, לא, כפי שאמר חבר הכנסת גפני, זה כי אף אישה חרדית לא תתדרדר לכנסת. זה רק הגברים שיושבים על הגדר.

אברהם מיכאלי: זו סיבה להוציא אותו מהכנסת, אגב.

שלמה מולה: תראו, אני חושב שהצביעות מתחילה כאן. אם אנחנו רוצים באמת להתמודד עם הבעיה הזאת של הדרת נשים באוטובוסים, במרחב הציבורי, במדרחוב, בקופות החולים, ואם אנחנו רוצים —

היו"ר ציפי חוטובלי: רוצה להשלים אותך. גברתי השרה אולי תסייעי לנו בעניין הזה, כי מדובר בעניין שקשור לממשלה. חברת הכנסת וילף ואני הגשנו הצעת חוק שמדברת על תגמול עודף למפלגות, בחוק מימון מפלגות שיהיה בהן למעלה משליש נשים בייצוג. רצינו בפשטות לתמרץ —

השרה לימור לבנת: כבר שנים מדברים על זה.

היו"ר ציפי חוטובלי: אבל הדבר המדהים הוא שהצעת החוק עברה ועדת שרים לענייני חקיקה, אבל מה שקרה זה שהיה ערר של ש"ס לממשלה, וכמו שאת יודעת עררים זו דרך נפלאה לקבור חוקים.

השרה לימור לבנת: לא זכרתי את זה.

היו"ר ציפי חוטובלי: אני אומרת לך, אנחנו כבר במשך תקופה ארוכה מנהלים קרב מול אלי ישי על הסיפור הזה, אפילו הוא לא נותן לנו להופיע בפני סיעת ש"ס. כאן נמצא חבר הכנסת מיכאלי שאולי יאפשר לנו להופיע בפני סיעת ש"ס כדי לטעון את טענותינו. אבל אולי תלמדי אותנו איך מחלצים עררים מהממשלה. אנחנו נמצאים במציאות שבה זאת דרך לקבור חוקים.

שלמה מולה: אני חושב שעצם העובדה שגם בשאלה ששאלת את גברתי יושב הראש, לגבי הצעת החוק הזו ששוב אנחנו חוזרים על אותו כוח פוליטי שהוא בעצם בא ושם אקדח על הרקה של הממשלה שבאה ואומרת – אם אתם תעשו ככה וככה, אנחנו נעשה כך וכך. אני חושב שזה לא דבר ראוי.
ומשפט אחרון, מה שאני רוצה לבוא ולהגיד, יש קשר הדוק דרך אגב, בין כל הדברים שאנחנו דנים בהם, לבין הנושא של למשל חוק טל. זה בדיוק אותו דבר. אנחנו נטיל וטו ואנחנו לא נשרת, אנחנו ניכנס לאורחות חייכם ואנחנו נגיד מה שאנחנו רוצים בחסות הכוח שלנו. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו רוצים, העיקר אל תגעו באורחות חיינו. מה שאנחנו אומרים לידידינו הטובים, החרדים – גם אתם אל תיגעו באורחות החיים שלנו. זאת אומרת אני חושב שהסטטוס קוו מופר מראש, מזמן כבר, רק בכיוון אחד לא דו צדדי. ואני חושב שבעניין הזה בכלל של הדרת נשים, אם זה לא מדיר את שנתם של הרבנים, יש לנו באמת בעיה.

דניאל בן-סימון: לא, לא, עד לפני כמה שנים סיקרתי את ש"ס. ישבו נשים בקהל ונשקו את ידו — אני לא זוכר תופעה כזו, מיכאלי פה. אני הייתי במקומות שבהם נשים וגברים התערבבו בכינוסים של ש"ס. לא רק זה, הם התקרבו לרב עובדיה יוסף, החזיקו את ידו ונישקו את ידו. זה היה לפני כמה שנים, על שנות ה-90 אני מדבר פה ואני הייתי עד למקרים האלה. ולכן אני שואל האם היה תיזמון פה בין כל מיני חלקים. מתי התחיל הסיפור הזה כי לא הייתי ער, ישנתי בלילה.

היו"ר ציפי חוטובלי: מתי שנהייתה תחרות מי חרדי יותר.

דניאל בן-סימון: קמתי בבוקר ופתאום אני מוזמן פה לאישור של הדרת נשים. לכן אני באמת שואל את הרב אייכלר בכבוד הראוי ואת הרב מיכאלי, הוא עוד לא רב, אבל הוא בדרך.

שלמה מולה: עורך דין בינתיים.

דניאל בן-סימון: ואני חייב לומר, אני באמת שואל, מכיוון שאמנם זה נוגע בשולי המחנה של החברה הישראלית, אבל השוליים האלה פוגעים בדמותה של החברה הישראלית, בין אם אני חילוני או אנטי דתי או משהו כזה. בסופו של דבר, כל עוד אין אוטונומיה לקבוצות בחברה הישראלית, והן רשאיות לפעול בצורה אוטרקית, ולמנות נשים ולהדיר אותן או להחביא אותן, אנחנו עדיין חברה אחת. וכל עוד אנחנו חברה אחת, אני באמת מבקש לדעת – האם יש פה הנחיות מרבנים לגבי הדרת נשים, או שזה כאן נגיד ב"קול ברמה", או שעשו סקר בקרב האנשים ואמרו – אנחנו לא רוצים לשמוע נשים. מאיפה זה בא?

השרה לימור לבנת: אם עשו סקר אז אנחנו צריכים להסכים?

דניאל בן-סימון: לא, בשום פנים ואופן, אבל אולי לזה הוראה של הרבנים הגדולים? אולי הרב אלישיב.

היו"ר ציפי חוטובלי: חבר הכנסת דניאל בן סימון, אני רוצה להגיד לך משהו שאולי יפתיע אותך. מדובר בשיקולים ציניים לחלוטין שאין בינם לבין ההלכה היהודית שום דבר.

אילן אבישר (יו"ר, הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו): אוקי. אז אני אומר, מדובר פה בתחנה יהודית למגזר מאד מסוים עם מאפיינים מאד מסוימים שנוצרו בזיכיון, עברו את תהליך המכרז, קיבלו את כל האישורים הנדרשים והיו קיימים בפועל במשך שנה וחצי לפחות, בלי שום התערבות חיצונית. אנחנו עשינו את האבחנה הראשונה לפי איך להימנע מהדרת נשים, שזה דבר פסול, ועם זאת לא לכפות שוויון מגדרי, שפה זה יכול להיות האמונה הפרטית שלי בחיים שלי, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לכפות את זה על קבוצות ומגזרים שאולי זה לא מקובל עליהם. ובמקרה מדובר בקהל —

היו"ר ציפי חוטובלי: אדוני, האם יש קבוצה בחברה הישראלית ששוויון מגדרי לא מקובל עליה? אני עונה לך שלא. לא בחברה הערבית, לא בחברה הרוסית ולא בחברה החרדית יש משהו נגד נשים. ואם יש לאנשים מסוימים משהו נגד נשים – שמים אותם בכלא. זה מה שקורה במדינת ישראל כשהולכים נגד נשים. על מה אתה מדבר אדוני? על מה אתה מדבר?

אילן אבישר: אני אגיד לך על מה אני מדבר —

היו"ר ציפי חוטובלי: פשוט מזועזעת. אני לא מצליחה לשמוע.

השרה לימור לבנת: השוויון המגדרי הוא ברמה של חוק במדינת ישראל ולכן אי אפשר כאן להגיד זו אמונה פרטית שלי, אבל יש אנשים אחרים שחושבים אחרת. יש חוק במדינה ותחנה שקיבלה זיכיון מהמדינה, ואדם יכול לחשוב בביתו אולי מה שהוא רוצה, אבל אם יש תחנה שקיבלה זיכיון מהמדינה, כאן, בזה אנחנו עוסקים. ואתם הרשות השנייה בעצם זה הגוף, ולכן האמירה הזאת היא אמירה בעייתית.

אילן אבישר: אוקי, אז אני עדיין מרגיש שהמונח שוויון מגדרי הוא מונח קצת עמום, זאת אומרת האם אנחנו הולכים עד הסוף וכופים שהן ברמה של תכנים, הן ברמה של מגישים, הן ברמה של הנהלה יהיה שוויון מגדרי 50-50 בין גברים לנשים. שנית, במקרה במגזר הדתי החרדי יכול —

עינת וילף: שלכל הפחות לא תהיה אפליה מכוונת.

אילן אבישר: אני מסכים. עם זה אנחנו מתמודדים ואני מרשה לכם לשפוט את אופן ההתמודדות שלנו עם זה. אבל אני חוזר על האבחנה, היה חשוב לנו להבטיח שלא תהיה אפליה ולא תהיה הדרת נשים —

השרה לימור לבנת: אוקי, אוקי, ואז מה?

אילן אבישר: לגבי שוויון מגדרי אני אומר – זה דבר אחר, בעיקר בקרב ציבור שאי השוויון הזה בא לידי ביטוי וזה במקרה הרקע האישי שלי. כל בוקר וכל יום וכל שבת בבית הכנסת, שנשים בבתי כנסת דתיים אינן עולות לתורה ואינן קוראות תפילה, אני מאד מצטער.

היו"ר ציפי חוטובלי: כבודו, כבודו, אני מתביישת במילים האלה.

גלעד קריב (מנכ"ל המרכז הרפורמי לדת ומדינה): מה הקשר לדוגמא? החוק התיר אפליה מגדרית בבתי כנסת ולא התיר אפליה מגדרית בשידורי תקשורת.

אילן אבישר: אנחנו פה עכשיו בבית המחוקקים, ואם החוק הזה הוא כזה או אחרת, על זה אנחנו מדברים. אבל אנחנו פועלים במסגרת החוק. אני רק רוצה —-

אילן אבישר: אני אמשיך. אני אומר, אנחנו כדי למנוע את הדרת הנשים או כל סוג של אפליה וקיפוח של נשים, אחד הדברים הראשונים שהעברנו בכלל, זה שנשים בעלות תפקיד או נשים שמאיזו שהיא סיבה צריכות להעלות לציבור הן בגלל מסגרת שידורי החדשות של התחנה, או הן בגלל תכניות אחרות, לא תהיה שום מניעה שהן יעלו לשידור, וזה עובד. וזו פריצת דרך מאד משמעותית. ככל שזה נוגע למקרה של בית החולים שבו התחנה מיאנה לראיין אישה, התייחסנו לזה כאל הפרה, התחנה קיבלה את זה כהפרה והם נקנסו על זה. אבל זה נוגע לאותו יום, דרך אגב.

היו"ר ציפי חוטובלי: בכמה כסף הם נקנסו? מה גובה הקנס?

אילן אבישר: גובה הקנס הוא כמעט מקסימאלי מבחינתנו, זה היה 10,000 שקלים.

היו"ר ציפי חוטובלי: 10,000 שקלים?

הילה שמיר (יועצת משפטית, הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו): זו הייתה הפרה ראשונה של הנחיה. ככל שיופרו עוד הנחיות —

אילן אבישר: כן, זו הפרה ראשונה, נכון.

היו"ר ציפי חוטובלי: עו"ד הילה שמיר, בבקשה.

ישראל אייכלר: מתי תקנסו את קול ישראל וגלי צה"ל שמדירים חרדיים?

אילן אבישר: זה לא אנחנו, אבל אני חושב שההערה הזאת באיזה שהוא מקום היא —

קריאה: גפני מתראיין שם כל יום.

היו"ר ציפי חוטובלי: חבר הכנסת אייכלר – צא החוצה.

ישראל אייכלר: את מאיימת על עצמך. את תוצגי כאויבת היהדות החרדית ואת תשלמי את המחיר על זה.

נחמן שי: אייכלר, תפסיק כבר, מה איתך?

היו"ר ציפי חוטובלי: אני יודעת מה המחיר אגב, אני לא אוכל להתמודד ביהדות התורה במערכת הבחירות הבאה.

נחמן שי: מה איתך? מה קרה לך?

קריאה: תתבייש לך. מה קרה לך?

אורי אורבך: אל תדאגו, ל'יתד נאמן' הוא לא ייכנס בכל מקרה.

קריאה: מה זה? הוא ממש מאיים עליך פוליטית. אולי ל'המודיע'.

היו"ר ציפי חוטובלי: אני מאד מתרגשת.

קריאה: זה הזוי. איך אפשר לעבור לסדר היום? זה לא יאומן.

אילן אבישר: אני מבקש שגם שאת מגיבה בחיוך ובלגלוג, גם אם זה לא הערה שנרשמת לפרוטוקול, זה גם סוג של פרובוקציה שיוצר פה איזו שהיא בעיה. אז גם מצדך אני מבקש את היחס הנכון לשיח. אני רוצה להגיד פה דבר אחד ברור. אנחנו עוסקים פה בציבור עם רגישויות מאד מסוימות. אלה הם הקודים שלו. זה לא מקובל עלינו. מצד שני, יש פה ציבור שזו הדרך שלו. מישהו אמר פה אנחנו חברה אחת, חבר הכנסת בן סימון. זה הציבור שבעבר הקשיב לרדיו פיראטי, שהיה מנותק מההוויה הישראלית, מקבל תחנה שמשרתת אותו הן ברצף של חדשות, הן בתופעות כמו צפירת האזעקה ביום הזיכרון ודברים אחרים, ומחבר אותו אל ההוויה הישראלית, ולכן לתחנה הזאת יש ערך סגולי מהבחינה הזאת.
הדילמה היא לא פשוטה ואני חושב שכולנו פה חולקים אותה, אבל יש פה אנשים עם עמדות יותר נחרצות ועם יותר מיליטנטיות. מבחינתנו תהליך הפתרון של המצב הזה צריך להיות בצורה של הידברות וצריך להיות בצורה הדרגתית, כדי למנוע מצב של כפייה חילונית או מראית עין של כפייה חילונית. אנחנו יש לנו את כל הסמכות, בכל יום אנחנו יכולים לבוא ולהגיד להם כך תעשו ולא אחרת. אנחנו מעדיפים תהליך של דיאלוג, מכיוון שאני אומר עוד פעם – הבעיה היא לא בהנהלה של התחנה, אלא הבעיה היא באותו ציבור שאנחנו לא רוצים לאבד אותו, אנחנו רוצים לשמור אותו, אנחנו רוצים כן לתת לו את האפשרות להעריך את האופציה של לשמוע נשים, של לשמוע קולות נשיים, ולקבל יותר ויותר את המקום לנשים בשידורים.

אורי אורבך: זה שהם מרמים אתכם ואתם רוצים שירמו אתכם, זה דבר בלתי נסבל. יש שעה בשבוע, שאני מקשיב, אני לא מתראיין אגב ברדיו "קול ברמה" מאז שהם מדירים נשים. למרות שהם לא מרפים, פשוט הם לא מתואמים. יש הרבה תכניות אז כל פעם מתקשרים ואני צריך להסביר למפיק התורן שאני לא מתראיין שם אם נשים לא מתראיינות שם, אבל בסדר. אני יכול לעמוד בפריימריז שלנו, אני אעמוד בזה, בנזק המצטבר. אבל יש להם שעה בשבוע, לפחות עד לפני חודשיים-שלושה. בשבוע שבו נערך כאן הדיון, ביום שני, אז באותו יום ראשון רדיו "קול ברמה" שידר לראשונה אישה בין שבע לשמונה, נדמה לי שאת ועוד חברת כנסת.

היו"ר ציפי חוטובלי: נכון, כן, כן.

אורי אורבך: זה לכבוד האירוע ומאז כל יום ראשון בין שבע לשמונה. אני מבין שזו התחלה וזה הדרגתי, ההלם שיכולים לחטוף המאזינים אם פתאום יישמע קולה של אישה בשעה אחרת, זה פשוט יטיח אותם ארצה. גם בבית אגב, האישה לא אומרת לבעלה או לבן משפחה שהוא לא מדרגה ראשונה, היא מעבירה לו פקס בהרבה מקרים. על מי אתם עובדים? אני מכיר את הוויכוח ההלכתי, אני בעצמי עזבתי את רדיו "קול חי" על רקע שירת נשים, שהפסיקו. אבל לא ניכנס לזה, זה עניין הלכתי ויש נורמה חברתית, לא מקובלת עלי, אבל —

הילה שמיר: …שאלות, אז למה לא דנים בזה?

אורי אורבך: יש גם שירותים נפרדים לגברים ונשים, למה לא דנים בזה? יש גם נבחרת ישראל בכדורגל, זה רק בנים. אני מבין שיש הבדלים, כלומר אנחנו לא מטומטמים, אנחנו מבינים שיש הבדלים בין גברים לנשים, ויש מקומות רבים —

אברהם מיכאלי: לצערך עוד מעט זה גם לא יהיה.

אורי אורבך: יש מקום להפרדה בין גברים לנשים במקום שבו יש מקום להפרדה. כל העניין הוא שזה מחלחל למקומות אחרים מעבר לחרדים, וההפרדה בין גברים לנשים שלא צורך, היא המצאה כדי להגיד שהם יותר חרדים וההשפעה של זה היא דרמטית לחוגים אחרים. לי גם אכפת מהחברה החרדית עצמה. אבל ברדיו "קול חי", אני לא יודע אם בוצע או לא בוצע, יש כנראה בחלק מהתכניות גברים מראיינים גברים ונשים מראיינות נשים, לא כי ההלכה אומרת. כי רדיו "קול ברמה" מציג את עצמו כתחנה יותר חרדית, החרדי האמיתי. ואני לא מוכן, ואני מדבר בשם הדת ולא בשם חוק ולא בשם שום דבר אחר, שמי שמפריד יותר, או מי שמפלה או מדיר יותר נשים – הוא ייחשב יותר דתי.

נחמן שי: אני רוצה לומר כמה מילים ואני אומר את זה לחבריי ברשות השנייה. אני לא יודע מה נכתב במכרז שאתם פרסמתם, אבל אם המכרז שפרסמתם אמר שלא ישודרו שם נשים – הוא בלתי חוקתי ואסור היה לפרסם אותו.

הילה שמיר: לא, זה לא כתוב במכרז ולא בזיכיון.

נחמן שי: אוקי. אז אם זה לא היה במכרז ולא היה בזיכיון, אתם צריכים לוודא שגם נשים. אני אומר לכם בהשוואה, אני שאלתי את אחד מבעלי התחנה שהיה בחוץ. הוא אמר לי שהם בחנו ובדקו אצל המאזינים והמאזינים אמרו באחוז מאד גבוה שהם אינם רוצים לשמוע. שאלתי אותו – האם היית שואל אותם אם הם רוצים לשמוע ערבים בתחנה שלך, ואני חושש לומר שהתשובה הייתה כנראה באחוז גבוה מאד גם כן שלילית. האם זה אומר שאסור להם או שהם לא ישמיעו ערבים בתחנה? לכן גם בהקשר הזה וגם בהקשר הזה – אסור לכם לשתף פעולה עם זה.
עכשיו אני רוצה לומר משהו לטובת התחנה. ברור שזו תחנה מגזרית, ברור שהיא מדברת אל פלח מאד ברור באוכלוסייה והיא צריכה למצוא דרכים להגיע אליהם. אז תחפשו את המכנה המשותף ואיפה. נשים צריכות להופיע. לא בגלל שזה הוראה, אלא בגלל שהן חלק בלתי נפרד מכל הזירות בחברה הישראלית, כולל הזירה החרדית. ולכן אני תמהה שאנשי התחנה לא רוצים בעצמם לחפש דרכים לשלב נשים מאזינות, כי הבנתי שאחוז גבוה של נשים כן מאזין לתחנה. אז למה שלא תחפשו דרך לשלב אותן בתחנה? אתם יכולים לנסות. והעובדה שאתם גזרתם לשלוח את הנשים לארץ גזרה, היא לא נכונה. היא טעות גם בהיבט כמובן הציבורי, ואפילו בהיבט המקצועי —

אמיר ונג (יועץ משפטי, רדיו "קול ברמה"): אתם מכירים בוודאי את בג"ץ קעדאן, שקבע שאי אפשר ביישוב יהודי להחליט שלא מכניסים תושבים ערבים. אבל, יש גם בג"ץ אחר, האמת היא שורה של בג"צים ואחד מהם, המרכזי, נקרא בג"ץ אביטן, שכאשר באו להקים יישוב שמיועד למיעוט הבדואי, אמרו שזה לגיטימי לחלוטין שביישוב הזה המדינה תאפשר כניסה אך ורק של תושבים בדואים. יש לגיטימציה משפטית מלאה, לקבוצות שהן מיעוט, להתנהל במסגרת הקהילתית שמתאימה להן.

היו"ר ציפי חוטובלי: הנשים הן לא מיעוט בחברה.

אמיר ונג: הרדיו כאן, הקבוצה החרדית, בניגוד למה שאמרו ודיבר קודם חבר הכנסת דניאל בן-סימון וגם אתם, יושבת הראש וחבר הכנסת אורי אורבך, כאילו שהמציאו כאן משהו. אני רוצה להגיד, למיטב הכרתי, באף כינוס חרדי, פומבי, נשים בתוך הקהילה הזאת לא מדברות בפומבי מול קהל מעורב. אין דבר שכזה, ולכן לא המציאו כאן משהו מיוחד. כך הם מתנהלים. עכשיו, אם לקהילה הזאת יש לגיטימציה, ואני חושב, אני מצטער, לפי הדו"ח של התנועה הרפורמית זאת קהילה לא לגיטימית. הם לדוגמא ממליצים, הם מודים בכך שהחוק היום מאפשר למגזר החרדי לקיים אירועים תרבותיים של המגזר עם הפרדה. הם דורשים לשנות את החוק הזה כדי שזה יהיה בלתי חוקי למגזר החרדי לקיים אירועים תרבותיים של המגזר, של הקהילה הזאת, שבהם יש הפרדה. אבל המצב החוקי —

גלי עציון (יועצת משפטית, נעמ"ת): אתה מדבר על רדיו —

אמיר ונג: גברתי, את תפריעי לי בבקשה. קיבלתי רשות דיבור —

היו"ר ציפי חוטובלי: עורכת דין גלי עציון.

קריאה: זה מיותר לגמרי.

אמיר ונג: המצב הוא שבהחלט אפשר לקיים לצורך הקהילה הזאת את האירועים הקהילתיים שלהם, ולצורך זה, וזה גם מה שהקריאה חברתי, עורכת הדין הילה שמיר מהתשובה של המדינה לבג"ץ, לצורך זה יש כאן תחנת רדיו שאמורה לשרת את הציבור הזה וזה לגיטימי וחוקי במסגרת חוק איסור אפליה, שהתחנה הזאת תתנהל בצורה שמתאימה לקהילה. אין אמירה, אין מקום להגיד לקהילה הזאת שהיא לגיטימית וחוקית —

היו"ר ציפי חוטובלי: אדוני, יש לי שאלה. אני שואלת אותך שאלת כן ולא. אתה חושב שעל פי החוק הקיים היום במדינת ישראל יש לגיטימציה למדינה לתת משאב ציבורי שנקרא תחנת שידור לתחנת רדיו שתתחייב שלא לשדר נשים? תענה לי בכן ולא.

אמיר ונג: אני לא אענה כן ולא מכיוון שזאת לא השאלה. את לא יכולה לקחת ולהשמיט את כל העובדות. לדוגמא להשמיט את העובדה שמדובר על קהילה לגיטימית, שזה לגיטימי שהיא תנהל את חייה בתוך האזור שלה, כמו שהיא מבינה. ומכיוון שזה לגיטימי —-

היו"ר ציפי חוטובלי: אוקי, הבנתי את מה שאתה אומר.

אמיר ונג: ומכיוון שזה לגיטימי, אין מקום להגיד להם – אבל אתם תמשיכו לחיות בלי רדיו, כי אם אתם רוצים להיכנס לרדיו, אז זה רק אם תתנהגו אחרת.

היו"ר ציפי חוטובלי: אין בעיה. אני רק אגיד הערה אחרונה. כשאתה תשב בבית המחוקקים זה יהיה החוק. כל עוד אני יושבת בבית המחוקקים זה לא החוק.

אמיר ונג: כרגע החוק ייצור אפליה, זה החוק. ועוד דבר אחד, אני רוצה להגיד לכם מה שקורה כאן וזה לא חוקי, מטורף לחלוטין. מטורף לחלוטין. קראתי את הדו"ח הזה, יש בו הרבה מאד דברים מאד חשובים ואתם מבזבזים את זמנכם על עניין פנימי של הקהילה החרדית, במקום על כל הדברים האחרים שיש בדו"ח הזה. 

נסים זאב: תרשה לי אבי, עם כל הכבוד. הוא נותן שירות למאזינים שרוצים לשמוע את התחנה הזאת. הוא לא נותן שירות לא לך ולא לקהילייה שנמצאים פה. אז לכן אני אומר, יש זכויות גם לאותו ציבור —

עינת וילף: אבל הוא משתמש במשאב ציבורי.

נסים זאב: מה זה משאב ציבורי? אנחנו לא חלק ממדינת ישראל? אז אל תתנו גם בחינוך, אל תתנו בתרבות, אל תתנו שום דבר. אנחנו מחוץ למחנה. רבותי, בואו נחזור באניות חזרה לבגדד ולחאלב, ולכל מוצא, כל אחד לפי מוצאו. מה זה הדבר הזה? אנחנו תורמים למדינה, אנחנו מעצבים פה את רוח המדינה יחד עם התורה, יחד עם ההלכה. תפסיקו להתעלל בנו. הקריאה צריכה לצאת מפה, של חברי הוועדה. כמה חברי וועדה? יש פה רק שניים. נכון או לא?

היו"ר ציפי חוטובלי: נסים, זה רק אתה ואני.

נסים זאב: יש פה שלושה, רגע, יש פה עוד אחד, גם מיכאלי.

היו"ר ציפי חוטובלי: לא, רק אתה ואני, נסים.

נסים זאב: אנחנו רוב. הקריאה צריכה לצאת מפה לחזק את "קול ברמה", אני אומר לך —

קריאה: ולהוסיף עוד 10 תחנות.

נסים זאב: ולהוסיף עוד תחנות כאלה וכאלה. הבעיה זה לא הנשים.

אברהם מימרן (סמנכ"ל, מנהל תוכניות, רדיו "קול ברמה"): הגיע הזמן לתת תחנה רק לנשים.

נסים זאב: לתת …. לציבור מאזינים להיאבק בתחנה הזאת. ואני רוצה לחזק את ידיכם – תחזקנה ידיכם, סוף סוף יש את מי לשמוע ומה לשמוע.

היו"ר ציפי חוטובלי: טוב, תודה. אני מסכמת את הדיון בכך ואני רואה את הדיון הזה אגב באמת אולי ברוח פורים שחדרה לכאן. לא התקיימו כאן בוועדה הזאת מעולם דיונים ברוח הזאת. כשאני מתכוונת ברוח הזאת זה לאו דווקא סוערים. סוערים היו כאן הרבה דיונים. לא התקיימו כאן דיונים שבהם היה כל כך חוסר כבוד לעצם הסוגיה. זאת הנקודה המשמעותית. זה לא כבוד לאדם כזה או אחר. אני בוודאי אין לי עניין בכבודי האישי, אני מרגישה מספיק בטוחה בהיותי אדם דתי, שבאמת רואה ברוח ההלכה, ואני באמת נאבקת נגד חילול השם ואני לא רוצה שיהיו כאן מעשים שבאמת יחללו שם שמיים, ומה שקורה כאן לאורך זמן, הניסיון להגן באופן שיטתי על אי השמעת נשים בתחנת שידור ציבורית. חברים, ציבורית. אני גם נותנת שיעורים בבית כנסת, גם עם זה אין לי בעיה. אבל מאחר שזו תחנת שידור ציבורית, הנורמות הקהילתיות שלכם לא רלבנטיות וצריך להחיל כאן נורמות ציבוריות ואנחנו נחיל אותן.
תודה רבה לכל המשתתפים. 

שינוי גודל גופנים