בפעם הראשונה באישור, מאז נובמבר 2015, אז החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו להפסיק את עליית הנבחרים להר, חברי כנסת יוכלו לעלות להר הבית.

שר החקלאות ח"כ אורי אריאל (הבית היהודי): "עליתי היום להר הבית. הר הבית צריך להיות פתוח לתפילה ליהודים במשך כל ימות השנה כולל לנבחרי הציבור, המוסלמים אינם בעלי הבית על ההר ואסור לנו להשלים עם האיומים והאלימות שגורמים למגבלות בעלייה להר הבית. אנו מקווים ומתפללים שתשעה באב יהיה יום שמחה. כפי שהנביא אומר, שיבנה בית המקדש שלא יהיו יותר צומות ונוכל להקריב את כל הקרבנות שעליהם קראנו השבוע בפרשת פנחס השבת נוכל גם לקיים אותה ולא רק ללמוד עליה, יהיי רצון בעזרת השם, ברכת כהן על כל העולים להר".

יו"ר סיעת הבית היהודי, ח"כ שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי): "בעבר עליתי פעמים רבות להר הבית ואני זוכרת היטב את הצעקות הקללות והדחיפות מצד גורמים קיצוניים שעשו זאת במטרה  להדיר את רגלינו מפה. משטרת ישראל עשתה לאורך תקופה ארוכה עבודה טובה מאוד והעלייה עברה בשקט מופתי.  מנגד יש עוד הרבה מה לעשות כדי להגדיל את מספר השעות בהן יהודים מורשים לעלות להר וכמובן גם עבור חברי כנסת. זה מצריך עבודה קשה ומרובה במישור הלאומי ובמישור הבינלאומי. ועדיין זו זכות גדולה לעלות להר הבית שכן בעבר הלא רחוק לא חשבו שתהיה לנו את האפשרות לעשות זאת. אני חושבת למשל על סבא וסבתא שלי במרוקו, הם לא היו מעלים על דעתם שהנכדה שלהם תעלה להר הבית ועוד כחברת כנסת".

ח"כ שרן השכל (הליכוד): "אינני מגדירה עצמי דתיה ולא מתפללת באופן קבוע. הר הבית הוא אחד משני המקומות הקדושים ביותר בהיסטוריה היהודית בת אלפי השנים, הוא עומד בלב התרבות והדת היהודית ולכן הוא חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית שלי ושל רבים כיהודים".
 

ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד): "תגיד, מה הסיפור שלך עם הר הבית?" היא שאלה ששאלו אותי הרבה לפני שנכנסתי לכנסת.  מאז, לצערי, נאסר עליי לבקר שם. עד היום, היום בו עליתי לראשונה מאז. אז מה, בכל זאת, למישהו לא דתי כמוני, ולמאבק הבין-דתי האלים הזה על קדושה וזכויות תפילה. וכן, אינני דתי. אין לי עניין אישי להתפלל על הר הבית. וכן, אני גם מבין את המורכבות. אני מבין שיש מי שרואים בתפילת יהודים על הר הבית איום/פרובוקציה – ומוכנים "לשרוף את המועדון" על העניין הזה. אז למה? באמת למה? יש סיפור שכבר סיפרתי, אבל לטובת אלה שטרם שמעוהו:  מספרים שחיים ויצמן נשאל פעם בבית הלורדים מדוע דווקא ארץ ישראל. "למה שלא תלכו", כך הציע הלורד הבריטי, "למקום יותר נוח? מקום בו פחות צרות ואויבים?". אדוני הלורד", השיב ויצמן, "מדוע אתה נוסע בכל סוף שבוע לבקר את אמך הקשישה המתגוררת שעתיים מלונדון, כשיש לך זקנה חביבה לא פחות שגרה ממש מעבר לרחוב?". כי הרעיון הציוני, אתם מבינים, הוא רעיון שדורש הקרבה. הוא רעיון שיש עמו סיכונים. השכונה בה נמצאת המולדת לא קלה. אבל תארו לעצמכם שהסכנות שארבו ואורבות למיישבי הארץ ומחייה היו מרפות את ידיהם – לא הייתה קמה מדינה ליהודים. עוד היינו מתגלגלים בין מרוקו לתימן, ורשה ויוון. נוודים ללא בית, עם ללא מדינה. ובין פוגרום לפרעות, בין טבח לעריפת ראש, אונס ושוד, עוד היינו זועקים מגוב ריקבון ועפר: "לשנה הבאה בירושלים", תפילה שכשנישאה אלפיים שנה בגולה, היא לא כוונה לקניון מלחה החדיש, ולא לשדרות ממילא המרהיבות. היא כוונה למה שהיה בליבם – להר הבית.  כשאתה מוותר על הסמלים שלך, זה לא נעלם מעיני אויביך ויריביך. בפני טרור והפחדה, מכל סוג שהוא, לא מתקפלים – נלחמים בהם! ויש גם העניין הזה של חופש. מי שעלה להר יודע על מה אני מדבר. אזור שנמצא בריבונות ישראלית כביכול ("הר הבית בידינו!") ובו חובשי כיפה מוגבלים בתנועותיהם רק כי הם חובשי כיפה (ועל כן חבשתי היום כיפה). שטח קדוש במדינת היהודים בו עורכים חיפושים בארנקים של אנשים על-מנת לוודא שאינם מכניסים איתם ספר תהילים קטן חס וחלילה, או תפילת הדרך (שנשכחה). מקום בארץ ישראל בו אסור לאדם אפילו למלמל "שמע ישראל", שמא ייעצר ויורחק במקרה הטוב, או יהיה מושא לצעקות, גידופים ואלימות במקרה הפחות טוב. ואין, אין כל כוונה לפגוע במתפללים המוסלמים. אין כוונה להיכנס למסגד. הרעיון הוא לתת אפשרות להתפלל לצד כל אדם שמעוניין בכך, לא במקום אף אדם. הרעיון, הוא רעיון של חופש. וחופש איננו נמצא במקום בו נכנעים לאלימות. חופש יכול להימצא רק במקום בו נלחמים באלימות".